אינטרסקסואליות/ים הם מי שנולדו עם מערכת מינית, הורמונלית וכרומוזומלית הכוללת הן סימני מין זכריים והן סימני מין נקביים. זוהי הזהות היחידה מבין הזהויות שנמנה המבוססת על נתונים ביולוגיים.
המונח אינטרסקס מתאר מצבים שבהם א/נשים נולדים עם כרומוזומי מין, איברי מין חיצוניים או מערכת פוריות פנימית שאינם מובחנים דיים כזכר או כנקבה. אי הבהירות החיצונית יכולה לנבוע מדגדגן מוגדל, מוואגינה קטנה או מהיעדר ואגינה, אך לא תמיד ניתן לאבחן אדם שנולד כאינטרסקס באמצעות בדיקה חיצונית בלבד. במצבים מסוימים יש איברי מין חיצוניים נשיים אך בדיקה כרומוזומלית תחשוף כרומוזומי מיןXY של זכר, או שבבדיקה פנימית יתגלו אשכים במקום שחלות.
הפרקטיקה הרפואית שהתפתחה בשנות החמישים של המאה שעברה גרסה שא/נשים שנולדו כאינטרסקס חייבים להסתיר את זהותם. בדרך כלל, הממסד הרפואי ומוסדות החברה עיצבו א/נשים אלה כך שיתאימו לאחד משני המינים והמגדרים המקובלים בעולם. הפעולות הרפואיות כללו כריתה של הדגדגן המוגדל או הקטנתו, דבר שגרם לאיבוד היכולת להגיע לסיפוק המיני, או כריתת האשכים. הסתרת המידע והטיפולים שבוצעו בא/נשים שנולדו כאינטרסקס גרמו להם/ן לגדול עם הפנמת השוני, הסוד והסודיות.
קבוצות תמיכה לאינטרסקס קוראות להפסיק את הניתוחים לאלתר, לבצע רק טיפולים החיוניים להצלת חיים ולאפשר בחירה לא/נשים שנולדו כאינטרסקס, אולם בפועל הפרקטיקה הרפואית עדיין קיימת.
הסיפור של סוניה
אני זוכרת שבגיל אחת-עשרה עברתי ניתוח כואב מאוד פיזית ורגשית. הניתוח השאיר אצלי צלקות שיכולתי להתבונן בהן במשך חודשים. אף אחד לא סיפר לי מה בדיוק נעשה בין רגלי אבל אני זוכרת שהחלק הקטן שהיה לי בין הרגליים ובלט מאיבר המין שלי נעלם.
שלוש שנים לאחר הניתוח אני זוכרת שאמי הושיבה אותי וסיפרה לי שלא אקבל מחזור כמו שאר אחיותי. למען האמת, משהו בליבי ידע שקיים שוני, הרי רק אני נלקחתי לאותו בית-חולים פעם בחודש, שם התפשטתי מול רופאים זרים שנגעו באיברי האינטימיים. אמי סיכמה שאני לא אתחתן ולא אוליד ילדים.
תחושת השוני והניכור כלפי הגוף שלי ליוותה אותי. לא ידעתי לתאר מהו השוני אך ידעתי שמשהו לא בסדר איתי. הרי כל העולם סביבי לחש את זה ואני, שפתחתי אוזניים בכל גופי, שמעתי שרידי שיחות פה ושם.
בגיל שמונה-עשרה מצאתי בין המסמכים הרפואיים בבית הורי את סיכום הניתוח שלי. ניסיתי להבין את כתב החרטומים של הרופאים ללא הצלחה, וגם כשהצלחתי לקרוא לא הבנתי מה כתוב. הרי באותו זמן עוד לא היו אינטרנט וגישה זמינה למידע. כך, טילטלו אותי החיים עם גופי שלא הכרתי ולא ממש הבנתי מה הוא ומי הוא.
בגיל עשרים ושבע ביקשתי העתק מהתיק הרפואי העבה שלי. התיישבתי איתו והתחלתי לקרוא, לחפש חומר באינטרנט. המידע שזרם היה רב ונפרש מולי, אין יותר סוד וסודיות. הייתה תחושה של שחרור אך החומר גם הכביד עלי את המסע, ואני נזקקתי לעזרה.
הבנתי שנולדתי כאינטרסקס עם מצב שנקרא 5 אלפא רידוקטז, שבו האנדרוגנים בגוף שלי לא פעילים דיים על מנת ליצור בן. וכך, איברי המין החיצוניים שלי התפתחו כנשיים עם דגדגן מוגדל שהיה אמור להיות פין, ובמקום לפתח שחלות היו לי אשכים פנימיים. אז הבנתי שבניתוח קיבלו הרופאים החלטה לתקן אותי מבפנים ומבחוץ ולהפוך אותי לילדה. הסכינים שלהם כרתו את האשכים שלי וביתרו את הדגדגן המוגדל שלי. כמובן שאף אחד לא היה מוכן לדבר איתי על מה שנעשה לגופי. משפחתי חיה בבושה ובפחד והרופאים לא הציעו עזרה נפשית, לי או להם.
כמו כן גיליתי שאני בעצם נושאת כרומוזומים זכרייםXY , ועובדה זו שיתקה אותי למשך חודשיים. שאלות רבות הידהדו לי בראש. אם אני זכר מבחינה כרומוזומלית ויש לי שני אשכים פנימיים ודגדגן מוגדל, אז על סמך מה התקבלה ההחלטה לוותר על כל כך הרבה ולהשאיר אותי עם כל כך מעט?
המחשבה שכמעט גרמה לי לטירוף הייתה – איך לא ידעתי על משהו משמעותי כל כך? איך ובאיזו זכות הסתירו ממני מידע כה חשוב לחיים שלי, ואיך החליטו לבתר חלקים מגופי בלי להתייעץ איתי בגיל המתאים?
הצלקות הרגשיות עדיין נשארו וכנראה יישארו. עם גופי, שעכשיו אני מכירה, קל לי יותר אך הדרך עדיין ארוכה. מתוך הכאב שלי הקמתי את קבוצת התמיכה הראשונה לתמיכה בא/נשים שנולדו כאינטרסקס. הקבוצה נותנת תמיכה טלפונית למשפחות, לאנשי מקצוע וכמובן מארגנת מפגשים לא/נשים שנולדו כאינטרסקס. כולנו בקבוצה מסכימים שהזכות הראשונה שלנו היא לדעת את כל המידע הקשור לגופנו. באשר לנושאים אחרים הקשורים לניתוחים, לטיפול ההורמונלי ולנושא הפוריות אנחנו מקיימים דיונים בינינו וכן עם הקהילה הרפואית.
