אנחנו מתעוררות ומגיבות,  ברמה הפיזית וברמה הרגשית, לגירויים מיניים, ויזואליים או רגשיים. התגובה המינית שלנו יכולה להתבטא בצורך להיות קרובות לבן/בת הזוג, ברצון ליזום יחסים, או להרגיש נחשקות ואהובות. ברמה הפיזית הפטמות עשויות להיות זקורות, הוואגינה תירטב וחלקנו ירגישו צורך בגירוי על גבי הדגדגן או רצון להיות נחדרות.
האנרגיה המינית עשויה לגרום לנו להרגיש מעוררות, מאושרות, שמחות, סקסיות, נשיות וברות מזל על שאנחנו מסוגלות לחגוג היבט זה בחיינו. חשוב לזכור כי לא תמיד המיניות מתיישבת עם מצב הרוח שלנו, או עם הזוגיות שאנחנו מנהלות. לעיתים היא מתעוררת לנוכח אדם שאין זה לגיטימי לממש זאת איתו/ה ואז אנחנו עשויות לחוות גם רגשי אשמה, בושה, חוסר אונים ותסכול. נשים המצויות במירוץ החיים מדווחות לפעמים שהעוררות שהייתה פעם אבדה בין המטלות, אחרות דווקא נהנות מתחושת הביטחון עם בן/בת הזוג הקבועים ונהנות מיחסי מין מרגשים.
בכל מה שקשור להעדפה המינית שלנו או למי שאנחנו נמשכות אליו או אליה, יש מגוון והשתנות לאורך תקופות שונות בחיינו. כאשר אותה המשיכה מלווה ברגשות של אהבה, חיבה או רצון לקיים קשר, הקשר עשוי להיות מספק יותר, אך גם מורכב יותר.

ברמה הפיזית התגובה המינית מקבילה  אצל גברים ונשים (לדוגמה: כאשר הגבר חווה זקפה מתחילה זרימת דם מוגברת לאזור איבר המין; אצל האשה השפתיים והדגדגן הופכים נפוחים וזקורים יותר; הן אצל גברים והן אצל נשים העור מגורה והפטמות מזדקרות ).
מעגל התגובה המינית כולל ארבעה שלבים:
שלב ההתרגשות המינית: בשלב זה כל אזור האגן שלנו עשוי לחוש מגורה. אזור האגן, שפתי הערווה והדגדגן נמלאים דם ומתנפחים, צבעם הופך כהה יותר והם נעשים רגישים יותר למגע. בוואגינה, גורם זרם הדם המוגבר להפרשת נוזל שמסכך את דפנות הנרתיק ואת השפתיים הפנימיות. בעבר ייחסו סיכוך זה למוכנות האשה לקיום יחסי מין או להיותה מעוררת, אך היום ידוע כי נשים יכולות להיות מעוררות ועדיין לא רטובות מספיק ולהיפך – הן עשויות להיות רטובות ברמה הפיזית אך עדיין לא להיות מעוררות ברמה הרגשית. המתח הפיזי מורגש בכל הגוף, השרירים מתחילים להתכווץ, אנחנו עשויות להתנשם במהירות, הפטמות מתקשות ומזדקרות, ואנחנו מסמיקות ועורנו מאדים.
שלב העמקת הגירוי: כאשר הגירוי נמשך והתגובות ממשיכות באותה עוצמה, הנרתיק הופך רגיש יותר והדגדגן מזדקר מתוך המעטה שלו. די בגירוי של הדגדגן או גירוי סביבתו וגם (אצל חלק מהנשים) בלחץ על הנרתיק או אזורים רגישים, בכדי להגיע לאורגזמה.
שלב האורגזמה: המתח משתחרר בבת אחת, בסדרה של התכווצויות שרירים לא רצוניות ומענגות. אנחנו עשויות לחוש התכווצויות כאלה בנרתיק, ברחם ובפי הטבעת. נשים רבות חוות את האורגזמה שלהן כתחושת שחרור בגוף כולו.
שלב ההתרגעות: השרירים נרגעים, והדגדגן, הנרתיק והרחם חוזרים למצבם הרגיל (אלא אם קיימת בעיה נדירה, גירוי מיני מתמיד).

נשים רבות מתקשות להגיע לשלב האורגזמה, משום סיבות שונות כגון: חוסר יכולת לוותר על השליטה הכרוכה בסיטואציה; תחושה של העדר לגטימיות להיותן מיניות ועוד. ידוע כי בזמן אורגזמה נשית "נכבים" מספר אזורים במוח, האמיגדלה מסירה חסימות ועכבות ומאפשרת תחושה של אובדן שליטה ושחרור, ורק בהיעדר היכולת לחשוב והתמסרות, מתאפשר השחרור הפיזי.

תשוקה מינית יכולה לגרום לנו הנאה, עונג ומבוכה כמו גם בושה ובלבול. בשנות העשרה שלנו, רובנו לומדות שאנחנו אמורות להפוך ליפות ומיניות, כדי להיות מושאי תשוקה (של בנים), אבל לא כדי ליהנות מגופנו ולא כדי לחוות תשוקה בעצמנו.
בהמשך אנחנו עלולות לחשוש שאם יהיו לנו תשוקות, הן יובילו לקבלת סטיגמה של מופקרות מינית, או להתנהגויות מיניות מסוכנות, שיובילו למצבי סכנה כהיריון לא רצוי או מחלות מין.

האמת היא, שכשאנחנו מודעות לתשוקות שלנו, אנחנו יכולות לבחור כיצד לנהוג. יכול להיות שנבחר לאונן, לפנטז, לכתוב סיפורים ארוטיים, לרקוד, לשתף חברה, לגעות בצחוק, לבטא את התשוקות שלנו ביחד עם בני/ות זוג או פשוט לשים לב לקיומן וליהנות מכך.
לעיתים נדמה כי קיימת רמה של תשוקה נורמלית, ש"אמורה להיות" לנשים. סרטי קולנוע, תוכניות טלוויזיה ועיתונים מציגים היום יותר ויותר מודלים של נשים מיניות. חברות התרופות וארגוני תקשורת המונים מרוויחים כסף הודות לדימויים האלה, והם מפגיזים אותנו בהצעות להגברת התיאבון המיני שלנו. דימויים המתאימים אולי לחלקנו, אבל מייצגים רק פיסה זעירה ממגוון עצום של חוויות נשיות ואנושיות.
חוקרות פמיניסטיות, כליאונורה טייפר, מאפשרות לנו מבט חדש על המיניות של נשים כאשר הן מדגישות את הקשר בין הגורמים התרבותיים, החברתיים, הפוליטיים והכלכליים לבין קשיים של נשים בתחום המיני.
מחקרה של טייפר מדגיש היבטים אלה, אבל גם בוחן האם תסכול וחוסר סיפוק של נשים מהפן הגופני או הרגשי של מערכת יחסים מינית נובע מגורמים אלה, וזאת בנוסף לגורמים כמו בעיות גופניות, בעיות רפואיות ובעיות ביחסים.
אם נשתמש בנקודת מבט רחבה זו על מנת לבחון את שאלת התשוקה המינית, הרי שבישראל חסרה לנשים נגישות לשירותים הכרחיים שיאפשרו להן למצות את מיניותן וליהנות ממין בטוח המתאים להן: החינוך המיני בבתי הספר מצומצם ביותר, אין די מידע נגיש על ומחלות המועברות במין וזיהומים, והאפשרות לבצע הפסקת היריון באופן חוקי במקרה הצורך מותנית בפנייה לוועדות להפסקות היריון או ביצוע הפסקת היריון לא חוקית (נשים לגופן, 2011).
חשוב לזכור שתשוקה מינית עשויה להשתנות לאורך החיים, מסיבות שונות וזאת בהתאם לשגרת חיינו, מערכת היחסים שאנו נמצאות בה, הדימוי והבטחון העצמי שלנו, שביעות הרצון שלנו מחיינו ומצב בריאותנו. אולם גם בתקופות שבהן אנחנו לא חשות מיניות ומלאות תשוקה, אין זה אומר שאנחנו לא נורמליות. עלינו גם לזכור בדיוק באותו האופן שמצב זה לא בהכרח יתקיים לנצח.
הלגיטימציה להרגיש מינית, מלאת תשוקה ובעלת רצון לממשה תלויה גם בהיסטוריה המינית שלנו, במסרים שעליהם גדלנו ובחוויות קודמות. אולם בדיקה ובירור של מיתוסים מיניים, טיפול, ייעוץ והכוונה, ובעיקר תקשורות זוגית טובה, כל אלה עשויים לסייע לנו לממש את מיניותנו בצורה המתאימה והראויה בעינינו. במערכות יחסים שונות ייתכנו הבדלים גדולים ברמת התשוקה המינית בין בני/ות הזוג, דבר שעלול ליצור מתחים. מקור ההבדלים טמון, בראש ובראשונה, בבריאותנו, בשלוותנו, בשגרת חיינו, מידת העייפות, מצבנו ההורמונלי והתפיסה הרגשית שלנו. אנחנו יכולות לחפש, ביחד עם בני/בנות הזוג, דרכים לגשר על הפערים האלה בינינו בעזרת תקשורת הדדית, מודעות לצרכים שלנו עצמנו ולקיחת אחריות למציאת פתרון שיספק את שני הצדדים. קיימים מקרים שבהם הפערים נובעים מהיעדר משיכה או מבעיות אחרות במערכת היחסים שתובעות פתרון.
במערכת יחסים הטרוסקסואלית, אנחנו נאלצות להתמודד עם פערים בחינוך ותפיסות חברתיות המנווטות את הנשים להיות פסיביות ואת הגברים להיות אקטיביים ויוזמים. התפיסה החברתית המקובלת גורסת שגברים רוצים סקס ואילו נשים רוצות אהבה, אולם הכללות אלה מקבעות ומנטרלות את יכולת הבחירה האישית של כל אחד/ת מבני הזוג.
ייתכן כי בבסיס תפיסה זו לא עומד הדחף המיני הגברי, אלא העובדה שגברים מחונכים להביע את רגשותיהם בדרך אחרת. יחסי מין הם אחת הדרכים הבודדות שבהן מותר לגבר לגלות קרבה למישהו/י. בעבור גברים רבים, זהו המקום היחיד שבו מותר להם להיות רכים ולחשוף רגשות של אהבה. דווקא המגבלות הללו, ולא יצר סוער יותר, עלולות לגרום לגברים ליזום מין לעתים תכופות יותר, מה שמוביל ליצירת הסטריאוטיפ שלפיו נשים הן פחות מיניות מגברים. הדימוי הזה נולד, אולי, גם כתוצאה מהחשש החברתי מפני התשוקה והכוח המיני הנשי.

ידוע כי תרופות מסוימות עשויות להשפיע על החשק המיני, על היכולת להגיע לאורגזמה ועל עוצמתה. אם את נוטלת תרופות במרשם רופא/ה או תוסף מזון צמחי ואת מרגישה שינוי בתפקוד המיני שלך, יכול להיות שהתרופה או התוסף משפיעים על החשק המיני שלך. תרופות נוגדות דיכאון ידועות במיוחד כתרופות העשויות להשפיע על רמת החשק המיני.
חלק מהתרופות הנוגדות דיכאון מסוג SSRI (כמו פרוזאק, פקסיל, זולפוט) עלולות להפחית את התשוקה המינית ואת היכולת להגיע לאורגזמה. תרופות אחרות נוגדות דיכאון מסוג וולבוטרין (בופרופיון)*** נבדקו ונמצאו כפוגעות פחות בתפקוד המיני, ויש אף נשים שדיווחו שבעקבות נטילתן חוו עלייה בתשוקה המינית. יש להתאים את מינון התרופה כך שינטרל או יפחית את השפעות הלוואי הללו.
הורמונים: אסטרוגן, פרוגסטרון וטסטוסטרון הם ההורמונים המשפיעים על התשוקה המינית של האשה ועל תפקודה. הטסטוסטרון, שלפעמים מכנים אותו "הורמון הליבידו" או "ההורמון הזכרי", הוא ההורמון המשפיע ביותר על התשוקה המינית. כמו האסטרוגן, הטסטוסטרון מופיע אצל גברים ונשים כאחד אבל בכמויות שונות. אצל הנשים הטסטוסטרון מיוצר בשתי בלוטות קטנות הסמוכות לכליות (Adrenas) ובשחלות.
גורמים רבים משפיעים על רמות ההורמונים שלנו בכל זמן נתון, וביניהם:
1. המחזור החודשי – רמות ההורמונים עולות ויורדות במהלך המחזור החודשי שלנו. נשים רבות חשות שיא של תשוקה מינית (ליבידו) לפני וסביב תקופת הביוץ (לפני הביוץ, במהלכו, בסיומו), ושיא נוסף, פחות גבוה, במהלך הווסת. אצל נשים רבות התשוקה יורדת לשפל לפני הווסת, אבל השונות בקרב נשים בנושא זה גדולה.
2. חלק מאמצעי המניעה ההורמונאליים משבשים את המחזור הטבעי של ההורמונים בגופנו וכתוצאה מכך עלולים במקרים אחדים להשפיע על היובש והתפקוד המיני שלנו. ההשפעות של אמצעי מניעה כאלה משתנות מאוד מאשה לאשה.
3. היריון – בזמן היריון, רמות האסטרוגן והפרוגסטרון גבוהות יחסית וזרימת הדם אל איברי המין גוברת. השינויים הללו, ביחד עם שינוים גופניים ופסיכולוגיים אחרים, עשויים להוביל לעלייה בתשוקה. חוות עייפות, בחילה, כאבים, חרדות או תחושות אחרות בשל השינויים בגודל גופן ובדימוי העצמי שלהן, ותחושות וחוויות אלה עלולות לדכא את התשוקה.
4. הנקה – בתקופת הנקה קיימות רמות גבוהות של פרולקטין ורמות נמוכות של אסטרוגן, היכולות לדכא את הביוץ במשך תקופה מסוימת לאחר הלידה. נשים רבות מדווחות על צניחה בתשוקה המינית בתקופת ההנקה. חלק מהן לא חשות כל ליבידו ואינן חוות אורגזמות בכלל. תחושות אלה רגילות לגמרי בתקופת ההנקה. התשוקה המינית עתידה לחזור כשהתינוק ייגמל או כשתיניקי הרבה פחות. זו גם עלולה להיות תקופה מלחיצה במערכת היחסים האינטימית שלנו.
5. הפסקת הווסת. – רמות האסטרוגן והטסטוסטרון צונחות עם הפסקת המחזור החודשי. אנחנו עלולות לחוות פחות תשוקה ויותר יובש בנרתיק. בעבור חלק מאיתנו, היעלמות החשש מפני היריון עשויה דווקא להבטיח חופש מיני מחודש.
6. הסרת השחלות ובלוטות יותרת הכליה (Adrenal) – ניתוחים מסוג זה עלולים לגרום לירידה דרמטית בעניין שלנו במין ובתכיפות באורגזמות שנחווה. ירידה זו, בחלקה, היא תוצר של ירידה ברמת הטסטוסטרון. זו אחת הסיבות לכך שחשוב לא להסיר בלוטות כאלה או את השחלות, אם אין הכרח בכך.
שינויים הורמונאליים והשפעתם על התשוקה והתפקוד המיני שלנו לא מוכרחים להוות בעיה. שינויים במחזור החודשי ובווסת, למשל, הם חלק מההתפתחות הנורמלית של האשה. יחד עם זאת, אם שינויים הורמונאליים מובילים לצניחה בתשוקה שלנו או בהנאה המינית שלנו וכתוצאה מכך אנחנו חשות לא מסופקות, יכול להיות שנר�