בשיחות על הנושא, אנחנו נשאלות לא פעם מדוע חשוב לדבר בנפרד על הפרעות קשב בקרב בנות, אז הנה בקליפת האגוז, פתיח לתשובה ארוכה:בה הקצרה:
• בנים מאובחנים ביחס 1:3 מבנות
• בנות מאובחנות באיחור של 5 שנים בממוצע (בנים בגיל שבע, ובנות רק בגיל 12).
• התמודדותן של הבנות, בעיקר קודם לאבחון, היא בדרך של acting in, כל כך מגדרי. קרי, בניגוד לבנים הן מפריעות בעיקר לעצמן, סובלות מכאבי ראש ומכאבי בטן, מפתחות בעיות רגשיות עד כדי דיכאון, סובלות מפגיעה בביטחון ובערך העצמי וכן מהפרעות אכילה.
• בנות נוטות להציג סימפטומים של ירידה בקשב בשיעור גבוה בהרבה מבנים (type 1) והסימפטומים בולטים בעיקר בשלב שלאחר הביוץ. בנים, נוטים יותר לבטא סימפטומים של היפראקטיביות (type2; type3).
בחוברת התבוננו בהפרעת הקשב בראייה מגדרית, תוך התמקדות בילדות ובנערות. בחנו האם השכיחות בקרב בנות נמוכה יותר, או שמא הן סובלות מתת-אבחון? עמדנו על סימפטומים ודרכי זיהוי, קשיים, יתרונות וכן דרכי התמודדות.
אבל אולי חשוב מכל הוא שהתלבטנו לא מעט בכתיבת החוברת, כיצד להתמודד עם המילה "הפרעה". הצוות הרפואי והחינוכי מגדירים זאת כך, ורבות מהנערות חוות אותה ככזו והיא אף מובילה אותן לסבל. בה בעת, "ההפרעה" מהווה לא פעם מקור לראייה יצירתית וייחודית של העולם, כוללת יכולת נדירה לייצר קשרים וחיבורים והיא חלק מטביעת האצבע היחודית שלהן.