הרהור על הזדקנות מיטיבה

הרצאתה של ד"ר כרמל שלו בכנס "נשים בזיקנה, מחשבות מסלול מחדש".

גוף (ראשון)

נולדתי לדור של נשים שזכו לראשונה בשוויון, וכשגדלתי ניכסתי לעצמי חירות ואוטונומיה על חיי וגופי, וגם חופש מיני. עבורי ועבור חברותי היה הספר Our Bodies Our Selves ממש "תנ"ך", כך אנו מכנות אותו עד היום. הוא נתן ביטוי לקול נשי ששבר את השתיקה המביכה על "עובדות החיים."

כשקבלתי מחזור ראשון אימי אמרה לי, "זה היום השמח ביותר בחייך, עכשיו תוכלי ללדת ילדים!" זה היה רחוק שנות אור מהבהלה והגועל שחשתי אל מראה הדם על תחתוני. מעולם לא חשבתי שהולדה היא תכלית הקיום שלי, והאמנתי שלחיי יש משמעות מעבר להיותי אם, או לא, ושיש לי חופש בחירה בניהול חיי. כך, כשהייתי סטודנטית צעירה, עברתי הפלה שהיתה אז לא-חוקית.

בגלל זה בחרתי לחקור את הפונדקאות וטכנולוגיות הפריון החדשניות, אבל כבר בגיל 45 נאמר לי שאני זקנה מדי למשרה שחשקתי בה, כי יש צעירים ראויים ממני. ובאותה שנה גם זכיתי לתואר מלגלג של "סבתא'לה" מנהג חסר סבלנות וגס רוח שעקף אותי ברחוב ירושלמי צר. למזלי היתה לי חברה מבוגרת ממני בכעשרים שנה, ד"ר דלילה אמיר, חלוצה בחקר מגדר, שבישרה לי יום בהיר אחד עם חיוך על הפנים ש"יש חיים אחרי הווסת."

באותן שנים ליוויתי את הורי שהלכו לעולמם זו אחר זה, ולמדתי מהם שיעורים גדולים לטוב ולרע על הזדקנות ומוות. עכשיו אני וחברותי מזדקנות. זו מוגבלת בשמיעה, זו בראיה, זו בתנועה. כולנו ערות לירידה בזיכרון ולקושי למצוא מילה או להיזכר בשם של מכרה. לזו לחץ דם גבוה, לזו סוכרת, זו עברה אירוע לב או מוח, זו חולה בסרטן. אנו מבלות ימים בבדיקות אבחון של דם, CT, MRI, ממוגרפיה וגסטרוסקופיה, חיסוני שפעת ודלקת ריאות, ניתוחי קטרקט והחלפת ירך, ועוד. כולנו נוטלות תרופות מדי יום, ואפילו אני ששפרה בריאותי לעת עתה, מודדת ימי קורונה בעשיריות לפי טבליות הכדורים המתרוקנות.

כשראיתי את הורי עסוקים כל כך בגופם ובריאותם ואיך חייהם סבבו סביב קופת החולים, הבטחתי לעצמי שאני לא אחיה כך. אבל חברותי עסוקות גם הן באותם דברים. זו המציאות. גם אם איננו מתמסרות באופן עיוור לכל טיפול רפואי, אנחנו יודעות שאנחנו צריכות דבר ראשון לקחת אחריות בעצמנו לדאוג לגוף.

חברה

אבל זקנה היא לא רק תהליך גופני אלא גם תופעה חברתית. מעולם לא חיו בעולם כל כך הרבה זקנים, בין היתר בזכות תנאי תברואה ורפואה מאריכת חיים. רוב הזקנים הם זקנות כי נשים מאריכות חיים כ-4 שנים יותר מגברים. רבות יכולות לצפות לחיות בטוב אחרי הפרישה מעבודה עוד עשרים או שלושים שנה. אנו זוכות לתקופת חיים חדשה שלא היתה כמוה אף פעם.

ועם זאת, אנחנו חיות בעולם ש"שייך לצעירים" ומזלזל בערכם של זקנים. המלה "זקנה" נושאת קלון ואין כל מילה אחרת שלא נגועה באותו גנאי. בעבר זכו זקנים ליחס של כבוד, ואילו היום מעמדנו ירוד ואנו נתונים להדרה חברתית ולאפליה גילנית גלויה וסמויה. אנחנו פוגשות ופוגשים דעות קדומות פוגעניות והתנשאות של צעירים כלפינו, ונוטות להפנים את המסרים השליליים של החברה שבה אנו חיות.

נשים זקנות נתונות גם לרובד של דעות קדומות סקסיסטיות. הדימוי של הזקן בפטריארכיה הוא של "חכם" שרוחשים לו כבוד בזכות הידע והניסיון שרכש לאורך חייו. אבל הדימוי של הזקנה הוא של "מכשפה" – אישה מכוערת ומלוכלכת לבושת סחבות שחיה לבדה עמוק ביער בצריף דל, שם היא בוחשת בקדרה, מלחשת לחשושים מאגיים, ומטילה כישופים רעים של קסם שחור. היא מוקעת מן הבריות ומורחקת אל שולי החברה משום שהחוכמה שלה מפחידה ואסורה.

בימינו נשים לא נרדפות כמכשפות וחוכמתן זוכה לעדנה מסוימת. עדיין גברים בגיל מופלג נושאים בתפקידי מנהיגות בעוד זקנות נעדרות ממסדרונות הכוח. ובנוסף, אחד מסימני הזמן הוא תרבות צרכנית של "אנטי-אייג'ינג" המקדשת יופי של נעורים ומזמינה זקנות להיצמד למראה צעיר. זו תעשייה קוסמטית שמבטיחה לתקן כל מה שנדמה כלוקה, מעודדת צריכה של התערבויות ממכרות, ומרוויחה מדימוי עצמי נמוך, כמו אצל צעירות.

מה ערכן של נשים אחרי ה"בלות", כשהן אינן משמשות עוד לרבייה או למשיכה מינית? נכון, יש תפקיד חדש של סבתא מעורבת, אבל מה אם אני לא, אם אין לי ילדים או נכדים, או שיש לי אבל היחסים שלנו מנוכרים? ובעיקר – האם סבתאות היא ייעוד כמו אימהות, או שיש משמעות לחיי מעבר לכך?

רוח

זכיתי גם לחיות בדור שבו תורות מן המזרח הגיעו למערב, וכך פגשתי חוכמה עתיקה מלפני 2500 שנה הרואה הזדקנות כתהליך טבעי של פרישה ופרידה עדינה מן העולם. זו חוכמת ה"דהרמה", משנתו של איש רוח בשם גוטמה סידהארתא, הידוע כבודהה.

[בשנות ה-60 התחילו להגיע למערב מורים בודהיסטיים גולים מן המזרח, ובמקביל צעירים וצעירות מחפשי דרך במערב נסעו למזרח, הגיעו למנזרים שם, וחזרו כדי לחלוק את מה שלמדו. ביניהם היו גם נשים שהפכו למורות גדולות, כמו טנזין פאלמו, ילידת לונדון שנסעה להודו בגיל 18, התנזרה, חיה במערה בהימלאיה 11 שנים, וייסדה מנזר לבנות בצפון הודו. או כמו פמה צ'ודרון, שהיתה בוגרת ברקלי, מורה בבית ספר יסודי, אם לשני ילדים, ובת 38 כאשר פגשה באנגליה מורה טיבטי ובחרה בחיי נזירות.]

גוטמה לימד חוכמת חיים מעשית – לאזור אומץ לפקוח עיניים, להביט נכוחה, ולראות אמת פשוטה, שכל התופעות בעולם הן בנות חלוף וכך גם אנו נולדים, מזדקנים ומתים. זו דרכו של עולם גם אם היא איננה לרוחי. בימינו אמנם יש המנבאים עולם טראנס-הומני של אדם מהונדס טכנולוגית שלא ידע מחלות זקנה. אבל אין כמו המגפה שחיינו בצילה בשנה האחרונה כדי ללמד אותנו שיעור של ענווה מול מורכבויות הטבע. ואם ננחת ארצה מפנטזיות מדע-בדיוניות לעולם המוכר, ניווכח שמאז שחר ההיסטוריה אנו חיים עד 120 לכל היותר, ואין מנוס מהזדקנות, מחלה ומוות. לא הכול נתון לשליטת האדם.

במקום לחטוא בחטא ההיבריס ולהתיימר לרפא הזדקנות ולנצח מוות (לעשירים בלבד), כדאי להביא תשומת לב לתנאים החברתיים שגורמים למצוקה בקרב זקנות כה רבות. רבות חיות לבד, אחרי גירושין או התאלמנות. רבות סועדות בני זוג ונשארות בלי מי שיסעד אותן לעת הצורך. ולא מעט חיות בבדידות, בלי יכולת דיגיטלית לתקשר עם אחרים, בעוני, תת-תזונה והזנחה.

החיים חולפים ויש בהם מצוקה קיומית, אבל כולנו באותה סירה. אני חיה בתחושה שאני מרכז העולם כמין בועה נפרדת מאחורי חומות מדומות של אני-הם, וכך גם עוד מיליארדים כמוני. האמת היא שכולנו קשורים ביחסי גומלין זו לזה. מכיוון שהכול נמצא בתנועה מתמדת, גם יחסים אלה משתנים כל העת בתלות והשפעה הדדית.

קרול גיליגן הצביעה על המחוברת ההדדית הזאת (interconnectedness) בספרה פורץ הדרך "בקול שונה". זו חוכמה נשית, שמטבענו אנו קיימות בתוך מערכות יחסים בין-אישיות (relationship). כולנו באות ובאים לעולם כשאנו קשורות בחבל טבור אל אימותינו, בינקותנו חיינו תלויים בהן, ואנחנו צריכות את האהבה והדאגה שלהן כדי לגדול. אימהות מלמדת אותנו אכפתיות ואחריות וגם בבגרותנו אנו זקוקות להן.

אנחנו חלק ממארג של קשרים הדדיים לא רק בין אדם לחברו אלא גם למקום. גם מעבר ליחסים הבין-אישיים שלנו אנו קשורות לעולם – לסביבה, לטבע וליקום. האדם הוא מין אחד מני המינים הרבים של היצורים שחיים וצומחים על פני כדור הארץ, וחייו תלויים במקורות טבע של מים, אדמה, אש ואוויר ובתנאי אקלים, כמו גם בתנועה של גרמי השמים. החל בגנטיקה וכלה בתורת הקוונטים, אנו חיות ברשת אינסופית של מערכות מורכבות, דינמיות ולא-ליניאריות, השזורות זו בו זו ומשתנות כל העת.

בתוך כל זאת אני פועלת כניד עפעף בתולדות האנושות. אבל כמשק כנפי הפרפר באמזונס שעשוי לחולל גל צונאמי ביפן, גם חיי הם כחומר ביד יוצר. העולם הזה לא קיים בשבילי, הוא אדיש לקיומי. השאלה היא, מהו היחס שלי אליו? ומה ביכולתי להיטיב עמו?

תשומת לב קשובה

כשפגשתי לראשונה את חוכמת הדהרמה, הייתי במשבר אמצע חיים לאחר שהריתי, ועברתי הפלה שניה בלב שבור מאהבה נכזבת. חברה השאילה לי ספר שקבלה מדודה באמריקה, ובין דפיו היה עלון קטן שפרסם ריטריט מדיטציה במנזר האחיות ציון בירושלים. עד אז חשבתי שבשביל זה צריך לנסוע לנפאל, והנה התברר שאפשר גם קרוב לבית. במשך שבעה ימים ולילות שתקנו והתבוננו בתשומת לב קשובה לנשימה, לגוף, לרגשות ולמחשבות. בבוקר המורים נתנו הנחיות תרגול ובערב הם שוחחו על החוכמה.

מאז ומתמיד אנשים נולדים ומתים, ובין לבין נתונים למחלה והזדקנות. מהו היחס שלי לכך? האדם חונן בתודעה של מודעות עצמית, כך שאני יכולה להביא תשומת לב לחיי, החל בתנועה של הנשימה בגוף – הנה שאיפה, הנה נשיפה. אני יכולה לדעת אם הנשימה עמוקה או רדודה, איטית או מהירה, נינוחה או מתוחה. אני יכולה לדעת מה אני מרגישה ברגע זה – כעס או סבלנות, פחד או סקרנות, בלבול או בהירות, חוסר נחת או שביעות רצון. ואני יכולה לדעת גם מה אני חושבת.

האם אני  דוחה הזדקנות, מתנגדת לה, מכחישה אותה? או שאני מקבלת אותה ומברכת על שזכיתי להאריך ימים ולא מתתי עוד קודם מתאונה או מחלה? האם אני פוגשת הזדקנות באיבה או באהבה?

תשומת לב קשובה היא איכות של טוב לב אכפתי ושווה נפש, כמו אהבת אם שמחזיקה בין זרועותיה ילדה קטנה שבוכה בכי מרורים, והיא לא מבינה למה ולא מצליחה לנחם אותה. אין לה אלא לחבק אותה אל חיקה עד יעבור זעם, להיות איתה בנוכחות שקטה ויציבה, ללטף אותה וללחוש באוזנה, "זה כואב, אני יודעת יקירתי, ואני כאן איתך." גם אם אין בידיה לשנות דבר היא יכולה לתת עדות חומלת ולהקשיב. וכך אני יכולה להקשיב גם לעצמי.

אפשר לטפח תשומת לב חומלת שכזאת גם ביחס להזדקנות ולפתוח את הלב לכאב, בין אם הוא גופני ובין אם נפשי, בין אם הוא שלי ובין של אחרים. יש מבין חברותי גם כאלו שמדמות הזדקנות ל"תעלת לידה של המוות" על הכאב הכרוך בכך. ויש כאלו שמלוות אנשים בסוף חייהם ורואות עצמן כמיילדות או "דולות של מוות".

ככול שאני פותחת את הלב לצער, הוא מתרחב גם לשמחה של החיים. הזדקנות היא זמן להתיידד עם עצמי, לקבל את עצמי כפי שאני, ולמחול על חסרי. אפשר לטפח גם הוקרה – לשים לב לנשימה הזאת שמעולם לא היתה ולעולם לא תהיה כמותה, ולהתרווח על הגלים הרכים של התנועה שלה בגוף. או להודות בבוקר על שחזרה בי נשמתי, ולהוקיר בלילה את האלוהים שבפרטים הקטנים של היום שהיה – פריחת אביב, שקיעה בים, צחוק ילדים. כל אחת יכולה לברך על הדרך הייחודית שלה בעולם, וללכת הלאה בסקרנות לבאות מתוך התכוונות להיטיב עם עצמה והזולת.

לא מזמן אמרה לי חברה חכמה שהחיים משולים לנהר. הוא מתחיל בזרזיף, הופך לנחל והולך וגדל לכדי נהר שזורם בעוצמה, לפעמים לאט לפעמים מהר, בלי לדעת אם יפגוש בדרכו סלעים, מערבולת או מפל. בסוף דרכו הנהר מגיע לשפך רחב ורגוע שם נמהלים מימיו במימיהם של עוד נהרות, ובשפך הם מתנקים ממשקעים ומזהמים לפני שהם פוגשים את הים וחוברים הלאה לאוקיינוס.

תהא אשר תהא אמונתי באשר לעולם הבא, הזדקנות היא זמן לפרוש באצילות נפש, להניח לטינה וחרטה כלפי עבר ובפחד וחרדה כלפי עתיד, ולהיפרד בטוב מן העולם. זה זמן לשזור את סיפור חיי בחוטים של איכויות לב לכדי רקמה של גוף-נפש-ורוח שחיה בשלום בינה לבין עצמה ועם כל מה שנקרה לה בחיים, בדיוק כפי שהם. זה זמן להשיל את השריון של האני הקטן שמסתגר בדלת אמותיו כדי להיפתח להיותנו זעיר אנפין במארג של קשרי גומלין, ולהתחבר למשהו גדול יותר – לקסם של הרגע, למסתורין של העולם, ולפלא של עצם העובדה שאני חיה ונושמת. בידינו בחירה בין לחיות אחוזות בזיכרון עבר או עתיד מדומיין, לבין לפגוש את מה שקורה ברגע זה בנוכחות מלאה, בלב פתוח לרווחה, ובשמחה והוקרה שזכינו לנשום עוד נשימה.

סוכנות שינוי

בצעירותנו מרדנו בתכתיבים חברתיים שעבר זמנם. היינו חלוצות במסע גילוי נשי, נאבקנו למען שוויון מגדרי, יצאנו לעבוד, חלקנו מטלות בית עם בני זוג, וגידלנו את ילדינו אחרת מהורינו מתוך כבוד לאישיות הייחודית של כל אחת ואחד. והנה אנחנו מזדקנות. רבות מאיתנו נהנות מחירות חסרת תקדים, ומה נעשה בה?

חייתי על כנפי מהפכת נשים שהתעוררה מאלפי שנים של פטריארכיה, ואני סבורה שעוד ידנו נטויה להתעלות מדעות קדומות ולעצב הזדקנות אחרת מזו שהחברה מכתיבה. גם בהזדקנות יש בידינו אפשרות לבחור בין להיות קורבן של נסיבות חיינו או סוכנות שינוי. אילו מין זקנות אנחנו רוצות להיות? מהי המורשת שאנחנו מנחילות? מה תפקידנו היום כזקנות שבט?

נדיבות הלב היא מפתח. כבר הבנו שריכוז בעצמי ובסיפוק מאוויי האגו איננו מרשם לאושר. אנחנו יודעות שאנו קשורות זו לזו, ושנתינה לאחרים מביאה גם שמחה וגם משמעות. לכולנו כישרונות ויכולות שרכשנו במהלך חיינו. מהן מתנות החיים שקבלתי? מהי המתנה הכי יקרה ואהובה עלי שאותה אני רוצה לחלוק עם העולם? איפה צריך את מה שרק אני יכולה לתת?

בזכות ההזדקנות (הוצאת פרדס 2019) ע' 111-112:

"נבוא באהבה ובחמלה אל העולם שמתחולל ומתגולל בדלת האמות שהוא החיים שלנו. נביט בו ונכיל אותו על צערו ושמחתו. ניפתח אל מה שקורה, ונבוא אל העולם באכפתיות של אם שדואגת לוולד. … נראה את חוסר השלמות של החיים אשר באים וחולפים בכל רגע. נראה את המצוקה שלי ושל הזולת, נהיה קשובים לצרכים שלנו ונהיה קשובים גם לצרכים של אחרים, ונשאל: מה הם צריכים שאני יכולה לתת? ייתכן שדי במילה טובה. אולי מה שנדרש הוא להושיט יד ולגעת. אולי לבוא בחיוך. תחשבו כמה אושר נוצר כאשר אנחנו מעלים חיוך על פנים של אדם אחר."