קטעים מתוך הרומן "שיעור בפרספקטיבה" (2018, הוצאת מטר) החושף את המציאות המורכבת והכואבת מאחורי הקלישאה על ההיריון כפסגת האושר וההגשמה הנשית. הסיפור עוקב אחר זוג צעיר שהיריון ראשון מטלטל את עולמם ומאיים לפרום את ריקמת חייהם. המסע נע בין תחושה של חוסר מוצא ואבל, בדידות ודיכאון, ומשבר בזוגיות. לבין שיתוף ואמון, קבלה וקירבה. ברגישות ובהומור שואבת המחברת את הקורא אל עולמם המורכב של גיבוריה, האם יצליחו לעצור את ההידרדרות ולמצוא את עצמם מחדש למענם ולמען ילדם העתיד להיוולד.

Photo by Italo Melo_Pexels

 

קלט פלט

טמיר יושב במרפסת, גביע יין אדום בידו האחת וספר "המסע המופלא אל חיים חדשים" בשנייה. ספר כרסתני, 'התנ"ך' של ההריונות. כתוב שם הכול על מה, מתי ואיך ואיפה. לוחות זמנים, בדיקות וטיפולי תחזוקה, הוראות תזונה… כל מה שרצית לדעת ולא ידעת לשאול. ספר מתכונים לאפיית תינוקות. מדריך מפורט להפקת ילדים, וטמיר עכשיו שקוע בו כל כולו.

אצלו זה אנליטי –  נכנס קלט יצא ילד.

קלט ופלט.

הפלא ופלא.

כפתור ופרח.

חד וחלק.

התהליך כל כך ברור, מוכר וידוע, חקור ומתועד. כל כך לינארי. במוחו האדריכלי הנהלים ברורים כתמיד: נהגתה תוכנית, תכנונה הושלם, האישורים התקבלו והונחה אבן היסוד. עכשיו הבנייה בעיצומה וצריך לדאוג למעקב שוטף, בדיקות תקופתיות, פיקוח עליון ותחזוקה כללית. כשהמוצר יושלם, נקבל טופס אכלוס לדייר החדש ובא לציון גואל. הכול מתבצע 'לפי הספר'.

אצל טמיר בתיאוריה הכול מתוקתק – אבל ילד זה העסק הכי מעשי שיש. ומה יקרה לאחר שהפלט יגיח לאוויר העולם? תיאורטי זה לא יהיה. עכשיו הוא מקריא לי מהספר כאילו מבשר  על זכייה בחופשה חלומית וקולו עולץ ורם.

"מזל טוב! את כבר ממש בהיריון. כל הנשיות שהתפתחה בך בשנות ההתבגרות פורצת עכשיו ומגיעה לשיאה. כל חייך התכוננת לזה, לחיבור המדהים בינך לבין החיים המתגבשים בתוכך. מעכשיו נלווה אותך לאורך המסע המופלא ליצירת חיים, צעד צעד, שבוע אחר שבוע…."

הנשיות הפורצת שלי מתלוננת: "אז למה לעזאזל אני כל כך מותשת?" אני ממלמלת לכיוונו והוא מעיף אלי מבט תוהה, וממשיך לקרוא מתוך הספר בקולו המתרונן: "רמות ההורמונים הנוסקות בגופך גורמות לתנודות במצב הרוח. הבחילות שמלוות אותך בבקרים, עלולות ללוות אותך גם לאורך היום הלילה…" הוא משתהה לרגע ומביט בי לוודא שאני מקשיבה.

"זה הזמן לביקור הראשון במסגרת מעקב היריון אצל רופא הנשים! המעקב יבוצע פעם בחודש. בביקור הראשון תבצעי בדיקות דם ושתן ראשונות, ותקבלי מרשם לתוספי מזון מתאימים. שמעת?" תמיר מזדקף בכיסאו, "אנחנו חייבים ללכת לרופא. אני אקבע לך תור למחרתיים, ונלך."

הוא מתכנן קדימה. כל כולו נווה שאנן, בטוח שהכול יסתדר לו כמו שהוא רוצה.

אני שרועה מולו בכיסא נוח, משתדלת בכל כוחי להפגין הנאה מאכילת פצצת אשלגן וכדורי ויטמין סי, הקרויים ברגיל פסיפלורה ושסק, שבגינם הטריח את עצמו אל ירקן הבוטיק שאצלו 'כל דובדבן – מלמיליאן'. אני מכרסמת את הפרי לאט ובזהירות, כדי לא לעורר את הבחילה שהעיקה על חזי רוב שעות הבוקר, ועכשיו יצאה להפסקה.  מילותיו נושבות אלי ממרחק רב. הרופא יצטרך לחכות, זה ברור לי גם במצבי המעורפל. הזמן עובר עלי בסחרחרה מתמדת, ואני נאבקת עכשיו לשרוד.

פעם, לא מזמן, דיברנו טמיר ואני על ילדים. אנחנו הרי מוכנים והגיע הזמן. רצינו. החלטנו. הכי מתוכנן שאפשר. ידענו איך ומה נעשה, ככה וככה. דיבורים ודיבורים ותיאוריות.  פעם מזמן דיברנו, אחותי ואני, על ילדים.

"רק כשיהיו לך ילדים משלך תביני מה זה לאהוב. את תראי שתאהבי אותם יותר מכל מי שאת מכירה, מכל מה שדמיינת. יותר מכל דבר אחר בעולם!" אמרה בעודה בוהה בעיניים נוצצות מגאווה בשני ילדיה הפעוטים משחקים במרפסת בקערות מים וכוסות פלסטיק. מוזגים מכאן לשם, ומשם לכאן, ועל הדרך מרטיבים את בגדיהם וכל מה שניתן.

ואני חושבת עכשיו, ומה אם אחותי טעתה? היא ואני נשים שונות, אנחנו אפילו לא דומות. ומה אם אצלי זה אחרת? מה אם לא אוהב את ילדי? הרי אין פתק החלפה. אין חרטות. זה מעכשיו ולתמיד, לכל החיים. בכל רגע ורגע, עד המוות!

התובנה הזאת מטלטלת ומבהילה אותי עד שורשי שערותי. עכשיו, ברגע זה ממש, בתוכי, הקלט-פלט משריש שורשים, מעמיק יסודות, משתכפל ומשתדרג. איזה בלגן אצלי בפנים. איפה לעזאזל הכפתור של "אתחול מחדש"?! או פקודת עצור, או המתן.

אני עדיין לא מוכנה!!! יבבת יאוש הולכת וגואה בתוכי. מה עושים, מאין יבוא עזרי? בודאי לא מטמיר.

איך לעזאזל הוא יכול לשבת מולי, כולו נינוח וזחוח, כל כך יציב ורגוע בזמן שצונאמי מטורף מתרגש עלינו? אולי הוא פשוט לא הפנים, לא מבין באמת מה עומד לקרות, אחרת היה צורח את ריאותיו החוצה, מטפס על הקיר, קופץ מעורו או משהו…

אבל לא, הוא שרוע בכס המלכות שלו, כְּעֵץ שָׁתוּל עַל פַּלְגֵי מָיִם, בטוח שהכול יסתדר לבסוף בדיוק כפי שהוא מצפה, בדיוק כמו שהוא רוצה. כמו שאמור להיות. 

****

הלשעברית

ואני לבדי בבית הריק והשקט, יושבת על קצה המיטה הזוגית שלנו וחושבת על הטליה שלי ואיך שהיא בדרך לאיבוד שלה. איך גזרתי הצעירה מתעגלת ונעלמת לעד בתוך השכבות המצטברות, ואולי לא אמצא אותה שוב לעולם? אני כבר יכולה להרגיש איך השיער שלי מקליש מרגע לרגע ואיך שיני מתרופפות היות שגם הסידן בורח ממני. טוב, אי אפשר להאשים אותו, אני לא בדיוק חֶברה מזהירה כרגע. אני יכולה לראות בדמיוני את המטמורפוזה במלואה. מבחורה חטובה וטובת מראה, שזופת שמש וארוכת מחלפות, אני הופכת בכל יום לרופסת, חיוורת ודלילת שיער. אישה דהויה. אפורה. נטולת נעורים. דאוגת ילדים. מולי נפרשת ההיסטוריה העתידית שלי שאורבת מעבר לפינה – העתיד שלי כלשעברית: אמא, עקרת בית עמלנית, טרוטת עיניים, מוזנחת, מחליפת חיתולים, מנקה, מסדרת, מכבסת, מבשלת, קונה, מסיעה, מתרוצצת, מזיעה, דליות ברגליים וכתמי פיגמנטציה על העור, מחוקה בתוך סוודר מהוה ופנטופלאך. ועייפה… עייפה כרונית.

הלשעברית. לשעבר נועזת ותוססת. לשעבר חטובה ומטופחת. לשעבר אשת העולם הגדול, חופשיה ונטולת דאגות. לשעבר צלמת עם קריירה מבטיחה לעתיד… אני רואה אותן סביבי מכל עבר – הלשעבריות. הן יוצאות לחופשת לידה ולא שבות ממנה לעולם. לא לקריירה ובעיקר לא אל עצמן. הנה לשעברית יושבת על ספסל פיסח בגינה הציבורית, התינוק שלה גדל והיה לפעוט, ועכשיו הוא משחק בארגז החול בטווח מבטה העמום שלא מש ממנו. בידה לפותה חבילת מגבונים, על כל מקרה שלא יבוא… והוא יבוא. חולצתה מרובבת בנסורת במבה. יציבתה רפוסה וכבדה. החזה היפה שלה מפעם, לשעבר משא תשוקתם של הגברים, גדוש ונפול. והרי בקרוב היא תהיה שוב בהיריון, והחזה הזה יוסב שנית למחלבה, ויתנוססו עליו כדרך קבע שני כתמי רטיבות גדולים, מדיפים ריח חמוץ. בקרוב שוב לא תישן בלילות, ולא תהיה ערנית בימים. לכן גם אין לה שום סיבה להתאמץ כדי להשיב לעצמה את גזרתה המפוארת מפעם. ובכלל, לשם מה להתלבש יפה אם איש לא רואה אותך מלבד תינוק, או ילד קטן ולעתים גם בן זוג מותש וכבוי מטעם עצמו? ממילא אף בגד מהמלתחה האופנתית שלה לא עולה עליה יותר.

ה'אשראי' שקיבלה עם ההיריון והלידה תם זה מכבר וכוסה בשכבות של הזמן. אמנם יש לה תוכנית, תמידית וארוכת טווח, להוריד את כל הצמיגים האלה שהתווספו לה בהיריון. בחפירה ארכיאולוגית מרהיבה היא תפנה את הטליה האבודה מכל התוספות וההלוואות קצרות המועד ותוציא אותה שוב לאור. אבל בינתיים – היא עוטה את הסוודר האפור הגדול שמכסה הכול, מסתיר טפח ומעלים טפחיים. אין לו דרישות ולא אשליות, הוא סופג הכול בלי טרוניות, אפרורי ונוח שכמותו. ממתי הפכה נוחות למטרה עליונה?

בשבע תקום אישה להאכיל, לערסל, לשדל, לחתל, להשכיב לכסות ולהסות בכי של חלום מפחיד. המוח שלה יתנוון, הסינפסות יבצעו התאבדות המונית בתוך הדייסה האפורה. המוח הזה לעולם לא יהיה עוד פנוי לגמרי ללמידה או להגות. הילדים יתרוצצו בו כאש התמיד, ואם לא הילדים – אז הדאגה לשלומם ומיני מטלות משפחתיות, תורים לבדיקות ולחיסונים, קניות במכולת, ביקורים וביקורות של המשפחה המורחבת, חיכוכים עם החמות, מטלות של יום, דאגות של לילה. איזור המחיה שלה ישתרע בין מכונת הכביסה לטיפת חלב, בין סוגיות תזונה לסוגי יציאות, בין מחלות ומטפלות, וענייני בריאות וחינוך והמריבות הבלתי נמנעות עם הבעל… כמו כל הלשעבריות היא תעשה קפיצה קוואנטית לעולם אחר, מקביל, שואב, כובש, קובר… צר עולמן כעולם נמלה. לעולם לא תהיה עוד אדון לזמנה, שכן הזמן המרחב שלה יוכפף מעתה ועד עולם לכוח הכבידה של מערכת השמש המשפחתית, כשבמרכזה יככבו הילדים, כמובן. ויום אחד רחוק רחוק ילדיה יגדלו ולא יזדקקו לה עוד, והיא תמצא עצמה מודחת גם ממועדון כוכבי הלכת המשפחתי שהיא עצמה ייסדה, נפלטת ממערכת השמש שלה, נמוגה לחלל הריק כמו ננס לבן.

****

סטנדרטי!

"תיאורטית, בטח! כולם חשבו שהם תומכים, שהכל נפלא, לא היה להם מושג ירוק. ככל שההיריון התקדם, החגיגה סביבי רק גברה – אלבום התמונות מהאולטרסאונד, ההכרזה שזה בן, כל אבן דרך בהיריון עשתה אותם יותר מאושרים. רק אצלי השמחה הלכה ודעכה. מעבר להתעסקות יום ולילה עם בחילות ותשישות מתמשכת, הלכתי ושקעתי נפשית. וכמה שהקאתי, ככה השמנתי. היה לי לוחץ וכבד וחם. וואי, כמה חם. היה קיץ לוהט ולא יכולתי לישון בלילות, לא יכולתי לנשום. והתנפחתי – עינייך הרואות. ועם כל זה – כולם ציפו ממני להיות מאושרת! להיות הקלישאה המהלכת של ההריונית הזורחת. ובחיי שניסיתי, אין לך מושג כמה רציתי להיות כזאת ולחגוג יחד איתם! לאכול גלידה ומלפפון חמוץ בכיף, ולהקיא בשמחה, ולהנות מכל רגע. ובמקום זה התבשלתי מבפנים. הרגשתי כמו במסיבת חתונה גדולה ומפוארת, שבה כולם חוגגים ושמחים ורק הכלה לא נמצאת בכלל, כי היא זרוקה לבדה באיזה מרתף חשוך, חולה ורועדת, עם חום גבוה, ואף אחד לא שם לב שהיא בכלל לא שם. אף אחד לא ראה אותי ממטר! לא באמת. מה שהם ראו זה מה שהם רצו לראות, את ההיריון. הייתי בו בזמן כזאת ענקית ובכל זאת שקופה לגמרי ובלתי נראית."

עכשיו הדמעות כבר רצות לה חופשי על הלחיים. "תראי, גם לי לקח המון זמן להבין מה קורה, אז איך אפשר להאשים אותם? אולי רק בחודש החמישי הבנתי שאני בדיכאון ממש, מהסוג שמספק פרנסה לפסיכיאטרים ולחברות התרופות. אלא שהייתי בהיריון, ותרופות לא באו בחשבון. אם שיתפתי את הורי את שואלת? רק זה עוד חסר לי – גם ככה אמא שלי הסתובבה לי מודאגת בבית, סידרה ארונות ובישלה אוכל לגדוד, וגם ככה השמנתי בלי הכרה. ובכלל, הייתי כל כך בדיכאון, שלא יכולתי להזיז את עצמי או לדבר עם אף אחד."

אני רוצה לחבק אותה, אבל אני רק מניחה את ידי על זרועה שנחה בינינו, על מסעד הכיסא שלה.

"ואת יודעת מה הכי גרוע? הרגשתי אשמה נוראית כלפי כולם: מיכאל, ההורים שלי, ההורים שלו… ובכלל, מחרבת שמחות שכמותי. והכי אשמה הרגשתי כלפי הילד שגדל אצלי ב'דיור מוגן'. באמת, ממש מוגן… איך אני יכולה לעשות לו את זה? איך אני יכולה שלא לשמוח בו? הלא אמהות טובות אוהבות את הילד שלהן עוד לפני שהוא נולד! ומה יהיה כשהוא יצא? אם אני כזאת אישה, אז בטח אהיה אמא מחורבנת. הייתי בטוחה שאהיה אמא מרשעת מהאגדות, כמו של שלגיה. זה  אכל אותי מבפנים. הייתי אישה מקולקלת וריחמתי על מיכאל המסכן שחשב שהוא התחתן עם אישה משובחת, ובמקום זה קיבל קוטרית. היפופוטמית והיסטרית. וכשכבר אזרתי עוז וניסיתי לדבר איתו הוא אמר: 'אולי תפסיקי כבר לרחם על עצמך כל כך?! כולה היריון. סטנדרטי!'"

מיכל שטייניץ, סופרת, בעלת משרד לתכנון אדריכלי ועוסקת באמנות פלסטית

סגירת תפריט
דילוג לתוכן