כשהייתי בת 20, בדיוק כשסיימתי שירות לאומי, נסעתי לטיול של שלושה חודשים בארה"ב. פגשתי שם משפחה, חברים, וגם כמה גברים מקסימים. שכשחזרתי לישראל גיליתי שהמחזור שלי מאחר. בדיקה קטנה מבית המרקחת אישרה, אני בהיריון. ידעתי שאני לא מוכנה לגדל ילד לבדי בשלב הזה של חיי.

הגניקולוג הפנה אותי במהירות לאולסטרסאונד, והתברר שאני בשבוע שישי. בתחושת הקלה עצומה למדתי מהרופא שאוכל לעשות הפלה ללא גרידה, עם כדור שנקרא מיסופרוטל. ביום שאחרי כבר נסעתי לוועדת הפסקת היריון שאישרה לי לעשות הפלה. ביום ראשון שלאחר מכן, הלכתי לבית החולים וקיבלתי את הכדור שמפסיק את ההיריון. כל הדרך חזרה לבית של ההורים שלי הרגשתי כל כך מלאת הרגשת תודה, הרגשה שאני ממש בת מזל. למה? קודם כל, כי אני חיה במדינה שמאפשרת לי לקבל את ההחלטה להפסיק היריון לא רצוי, מבלי שאצטרך ללכת לקליניקה לא חוקית ולסכן את חיי. ושנית, כי נשארו לי עוד 3,000 ש"ח שהרווחתי במהלך הטיול, ולא הייתי חייבת לבקש את הכסף מההורים שלי. הרגשתי שהאחריות על ההחלטה הזו היא שלי בלבד, ושאני שלמה עם עצמי לחלוטין. לא רציתי לערב אותם, ידעתי שזה יעציב אותם מאוד ושאולי הדיונים שיעלו יקשו עלי לעשות את ההפלה באופן תרופתי, עד לשבוע השביעי להיריון.

נורית דוד, ציור

חזרתי שוב לבית החולים יומיים אחר כך ליום של אשפוז, שבו נתנו לי עוד כדור שגורם להתכווצות הרחם והוצאת העובר. הייתי שם לחצי יום עם חברה טובה. כל כך שמחתי שהיא באה איתי. ציירנו יחד, שמענו מוזיקה בדיסקמן, והיא ליטפה לי את הראש כשהרגשתי התכווצויות כואבות.

עד היום אני זוכרת שהיא שאלה אותי אם אני מרגישה שלמה עם ההחלטה להפסיק את ההיריון, ועניתי לה שכן. הרגשתי צלולה, היה לי מאוד ברור שזה נכון לי. וגם היום, שש שנים אחר כך, אני יודעת שזו הייתה ההחלטה הנכונה עבורי. היום, אני מתחילה לתכנן עם בן הזוג שלי מתי נרצה ילדים ומודה לאל שיש לי את חופש הבחירה להביא ילדים כשאני מרגישה מוכנה – אישית, נפשית וכלכלית, לגדל אותם ביחד עם בן זוג תומך.

סגירת תפריט
דילוג לתוכן