במהלך ההיריון, השדיים גדלים ונעשים נוקשים, מלאים ורגישים יותר. ייתכנו גם שינויים בגודל העטרה ובצבעה. הבלוטות התת-עוריות בגבול הפטמה יכולות להיעשות בולטות יותר. הגבשושיות שעל פני הפטמות גדלות ומתחילות להפריש חומר סיכה המשמן את הפטמות ומגן עליהן. בעקבות העלייה ברמות האסטרוגן והפרוגסטרון, תאי הציפוי של בלוטות החלב עוברים הבשלה והופכים לתאים בוגרים, מפרישי חלב. בשליש הראשון של ההיריון חלה בעיקר עלייה במספר התאים. בהמשך ההיריון התאים גדלים, נעשים פעילים ומתחילים להפריש חלב. החלב המיוצר בבלוטות מועבר דרך צינוריות למכלי אגירה (סינוסים), הנמצאים מאחורי העטרה, סביב הפטמה. משם, החלב זורם אל פתחים זעירים בפטמה.
ההורמונים העיקריים הקשורים בהנקה הם פרולקטין האחראי ליצירת חלב, ואוקסיטוצין, שאחראי על שחרור החלב מבלוטות החלב אל צינורות החלב והפרשתו החוצה מהשדיים. כאשר אנו מפסיקות להניק, רמת הפרולקטין בגוף יורדת וייצור החלב נפסק בהדרגה. כאשר רמת האוקסיטוצין בדם עולה, נוצרת הרגשת דגדוג או עקצוץ בעומק השדיים ומתחילה "זליגת" חלב מהשדיים – זהו רפלקס שחרור החלב. הפרשת האוקסיטוצין ושחרור החלב מושפעים גם ממצבנו הרגשי-נפשי. לכן, הרפלקס יכול להתעורר בעקבות מחשבה על התינוק, תכנון ההנקה הבאה או אף שמיעת תינוק בוכה. לעומת זאת, בשעת מתח, עייפות קיצונית או חרדה, ייתכן עיכוב בהפרשת האוקסיטוצין. במצב כזה השדיים שלנו מלאים בחלב אך לא נוצר הרפלקס המשחרר את החלב (נופר, 2010) .
הנקה אינה אמורה לכאוב כלל, אולם נשים רבות מדווחות על תחושת חוסר נוחות בימים הראשונים. תחושה זו נובעת בעיקר ממשך הזמן שעובר עד שהפטמות מסתגלות לתפקוד האינטנסיבי הנדרש מהן. כמו כן, הפטמות עלולות להיפצע מאחיזה לא נכונה של התינוק/ת את השד. במצב כזה, הכאבים עלולים לגרום לקשיים בהנקה. אם יש כאבים ולא ברור אם מקורם ברגישות יתר או שהם נובעים מאחיזה לא טובה של הפטמה, מומלץ להיעזר ביועצת הנקה
