"מה נשמע?" שואל קול ידידותי מהצד השני של שיחת הטלפון. "אני בסדר גמור", אני שומעת את עצמי אומרת, ולא מודה אפילו בפני עצמי בגודלו של השקר. כל כך אוטומטי
הוא הניסיון להכחיש, להסתיר, לא לבאס את חבריי, אהוביי, בני משפחתי  ("מה, אמא, שובכואב לך הראש?"), עד שגם על עצמי אני כמעט מצליחה לעבוד.
לא רוצה להיות המוגבלת הזו, החברה שאף פעם אי אפשר לדעת בוודאות אם תגיע או לא, אם תוכל לבוא להופעה, למסיבה, אם תצליח להגיע לטיול ואם תחזיק מעמד יום שלם
בשמש. "כן, שוב…", אני מודה לפעמים בלית ברירה אחרי שלא יכולתי יותר להמשיך את השיחה, להקשיב/לענות/לתכנן/לחשוב, כי הכאב המפלח הכשיל אותי. אני מודה באשמה וחושבת
שבצד השני בוודאי הוחנקה אנחה, שגם אם יש בה אמפתיה, אולי היא מסתירה שמץ של תהייה אם התירוץ הזה לא שחוק כבר..

תארו לכן/ם חיים בהם יש קושי להתחייב לעבודה, למפגשים חברתיים, לנסיעות ולטיולים עתידיים, אפילו לשיחות טלפון – רק בשל העובדה המצערת שלא ברור לכן באיזה
מצב תתעוררו באותו יום: האם יהיה זה יום תכול שמים, בהיר ונטול כאבים? או שמא תתעוררו לאחד הימים השחורים, הקודרים והרעים, שבהם אתן שקועות בתוך ענן סמיך של

כאב משתק, שלא מאפשר לכן לתפקד, לעבוד, ליהנות, לחיות?

מחלת המיגרנה, שממנה סובלים כ-%16 מהאוכלוסייה הבוגרת בישראל, אינה מסכנת חיים באופן ישיר, אך היא מכאיבה, מאמללת ופעמים רבות אף מכתיבה את סדר היום של
הסובלים ממנה. יש הסובלים ממיגרנה פעם או פעמיים בחודש, אחרים סובלים ממיגרנה כרונית, המוגדרת כ-15 ימי כאב בחודש, לפחות. מיגרנות שכיחות יותר בקרב נשים – עד פי
שלושה יותר מאשר בקרב גברים.

קבוצת הידע ופעולה של נשים החיות עם מיגרנות התקיימה בסתיו-חורף 2016-2015 המשתתפות בה היו נשים שסובלות ממיגרנות כרוניות.

הקבוצה עסקה בשיתוף למידה הדדית, פגשה אנשי ונשות מקצוע בתחום, ואז בחרה באפיק הפעולה שלה. הפעולה עליה החליטו חברות הקבוצה היא לייצר חוברת הכוללת מידע ועדויות אישיות, משום שלעתים קרובות, מלבד הצורך לשאת את הכאב
ולהתמודד עמו, הן מוצאות עצמן מתמודדות עם תגובות לא אוהדות עד מציקות מהסביבה הקרובה והרחוקה; סביבה שאיננה מודעת, ואולי אף מבטלת את הקושי והסבל הכרוכים
במחלת המיגרנה.

הקבוצה נעשתה מטעם עמותת נשים לגופן בתמיכת חברת פייזר.

לקריאת החוברת 'של מי המגרנה הזאת לעזאזל?" לחצו כאן 

סגירת תפריט
דילוג לתוכן