בואי בשבת כפרה, אני אעשה לך משהו לאכול

תשבי על הכורסה העגולה, ליד השולחן הקטן

תנוחי מהנסיעה

ואני אשים לידך צלוחית של זיתים סוריים דפוקים

ואוציא מהמקרר בקבוק של עראק

מלא במים קרים, ולידו אעמיד כוס זכוכית קטנה,

ובכלי נירוסטה ישן ומעוטר אניח פלפלים קלויים, חריפים

ואגדוש את צלחתך בקסקסו וטביח'

ואת תגידי, לא אני עוד לא רעבה,

ואני בתסריט כתוב מראש אחייך – רק כף אחת,

רק תטעמי, תראי איך רזית, כף קטנה שתפתח לך

את התיאבון,

ואת סמוקת לחיים מהדרך או מריח החריף שנשמת פתאום

תגידי בחיוך ביישני, לא באמת, עוד מעט,

טוב, אז קצת מים, אשים עצמי נכנעת, אמזוג באיטיות מהבקבוק אל הכוס

ואגיש אל שפתייך,

תראי כמה את חיוורת, צהובה כמו תבן, אלחש בדאגה רגועה

ואת תצחקי צחוק משוחרר, חופשי כמו החיים שבחרת,

וככה, כאילו מבלי שתרגישי, אבצע מן הלחם ואטבול ברוטב של הקציצות,

ואגיש אל פיך, ובשעה שמבטך ישוטט אל הספרים שעל המדף תאחזי את ידי בשתי ידייך

ותובילי אותה אלייך,

ותיאנחי,

אהממ

איזה טעים,

ואני אזקוף את גבי והחיוך לא ימוש משפתי שעה ארוכה,

תבואי בשבת כפרה.

יאלי השש, היסטוריונית ופמיניסטית חברתית

סגירת תפריט
דילוג לתוכן