עכשיו יש יותר ודאות אך האופטימיות נסדקת

אין אירועים מיוחדים במחזור הזה, לאטה מתפתח לה שגרה של פוריות. כמו שאומרים בשווקים בתאילנד: "סיים סיים, באט דיפרנט". עכשיו אנחנו כבר מכירות את כל שלבי התהליך ויודעות למה לצפות, אך זה מרגיש קצת שונה. במחזורים הקודמים הפחד היה מהלא נודע, עכשיו הפחד נובע מעצם הידיעה. יש הקלה בוודאות, אך עכשיו דווקא האופטימיות קצת נסדקת.

משתלת הזקיקים בשיא פריחתה

כרגיל מתפתחת תחושת אחריות לא רק לעצמי, אלא למשתלה שלמה. משתלת הזקיקים גם מותירה בגופי תחושות של נביטה. בדומה לדופק של תינוק, בן זוגי דואג האם אני חשה את כאבי נביטת הזקיקים. זהו כאב אופייני לסוף הפרוטוקול כשכל המשתלה מגיעה לשיא פריחתה. כמובן שיש מתאם גם לרמת החירור של הבטן.

אפילו לזה מתרגלים

מעקב הזקיקים עצמו גם כן כבר לא מספק כותרות. כל הטרדות שהיו כל כך מרכזיות בהתחלה מתבררות כבר כלא רלוונטיות. כבר פחות אכפת לי כמה זמן יקח לי להתפשט ולהתלבש כדי לא לעקב את התור. אני גם פחות מדקדקת במה בדיוק רואים ולעיתים אף מזלזלת בהופעה מוקפדת. דווקא בדיקות הדם מעוררות ריגושים כל פעם מחדש. מי תהיה האחות, האם תצליח לקחת דם בפעם הראשונה והאם ישארו סימנים כואבים? עיקר הדאגה כרגע מתמקדת בשילוב תביעות הפוריות בחיי השגרה. לא לאחר לעבודה, לתפקד כרגיל ולשמור על סדר יום נורמלי לכאורה.

איפה הסוף?

מחזור הטיפול מתקדם והזקיקים מתפתחים כהלכה. אני יודעת על פי השוואה לערכים ממחזורים קודמים שהשאיבה ממשמשת ובאה. מגיעה למעקב האחרון לפני השאיבה. האחות שואלת אותי באיזה שלב אני, ומיד השבתי "בסוף". האחות חייכה "יופי בטא שנייה", אז הבנתי שהסוף שלי ושלה זה לא אותו דבר. מבחינתי הסוף זה המעקב האחרון, שבו מחליטים בדיוק מתי תהייה השאיבה, סופרים 36 שעות אחורה ומזריקים אובטרל. בינתיים לא הגעתי לסוף יותר מתקדם מזה. האחות בנחמדותה הסבירה לי שמבחינתה הסוף זה היריון – אינשאללה.

חגיגת הביציות מתחילה

הציפייה עד שהרופא יודיע מתי בדיוק תתרחש השאיבה מורטת עצבים. אני מנסה לחשב ולהשוות ושוב בודקת ושוב מתכננת. מתי זה בדיוק יקרה, על מה זה יפול, מה אצטרך לבטל או להפסיד. סוף סוף התוצאות מתקבלות "דוז פאוה", הרופא קבע מועד לשאיבה.

מרגע זה אנחנו בישורת האחרונה ומתכוננים לחגיגת הביציות. עושים את כל הפעיליות המפיגות והמרנינות, מעתה נכנסות לתוקפן 48 שעות של רגיעה. עכשיו כבר לא צריך להזריק ונותר רק להרגע ולחגוג את חגיגת הביציות בטקסים של נהנתנות, הכוללים מסעדה, סרט, או בקיצור יציאה. הפעם אפילו הגדלנו לעשות והפגשנו את המשתלה שמתפתחת עם פריחה, חברים ומים בחיק הטבע. הסובבים לא ידעו שלמחרת באותה שעה אהיה במקום לגמרי אחר. אני בינתיים ניצלתי את ההזדמנות לשיחת מוטיבציה אחרונה עם החברות במשתלה.

דגנית ברסט, צילום
סגירת תפריט
דילוג לתוכן