"במלחמה כמו במלחמה יש גם פצועים", עכשיו הבטן שלי מיום ליום נהיית יותר דומה למטווח. מנסה להשוות בין המקבצים מהגדנ"ע לצליפות עכשיו. בואו נודה שבאש חיה אני משיגה תוצאות פחות טובות מאשר במיקרו קוסמוס של הבטן שלי.

נמשיך בטרמינולוגיה של המלחמה, אני מתחילה לפתח התמחות במחטים לפחות כמו שקצין אמל"ח (אמצעי לחימה) בקיא בכלי הירי שברשותו. "הגונאל" כבר מוכר, הוא החביב שבין הכלים. ההזרקה שלו כבר מזמן הפכה לעניין שבשגרה. כבר במהלך קדנציית הפוריות הזו מורגש שיפור המגמה וחברות התרופות עוברות למזרקים מוכנים לשימוש עצמי, אך אם אפשר בבקשה עם מחט דקה. אפרופו לגבי עובי המחט באופן מפתיע גיליתי על בשרי שזה ממש משפיע על רמת הכאב. בתחילה בן זוגי הגיש לי את הזריקה הנוספת עם מחט ייעודית להזרקה תת עורית בבטן. הבעיה שהרוקח שמכר את המחטים הללו כנראה התבלבל והתכוון לבטן של סוסות. התעקשתי למחט דקה יותר, ואכן למחרת בן זוגי שאחראי על ניהול המלאי והלוגיסטיקה דאג למחטים דקות יותר, איזו הקלה!

זהו, אני מבינה שאני בתוך הסרט הזה וכנראה שהוא כבר לא יגמר במחזור הראשון כפי שציפיתי. אז עכשיו העיסוק בפוריות נהייה חלק אינטגרלי מהחיים כמעט כמו לאכול ולשתות. כמו שקמים בבוקר לעבוד, כך בסוף היום מזריקים, בולעים כדורים ושותים מיצוי צמחים. הפוריות הפכה לשגרה, כמו שדואגים שיהיה קמח, כך בן זוגי דואג שבבית יהיה אלכוהול ומחטים דקות.

דיברתי בטלפון עם חברה שמתנצלת שהיא מניקה תוך כדי שיחה. אני משיבה אין בעיה תרגישי בנוח, גם אני תוך כדי בדיוק מזריקה. הפז"ם בקריירת הפוריות מאפשר לי לאתגר אפילו את אלו שמתאפרות ברמזור – גם אני כמותן מצליחה להזריק תוך כדי נסיעה.

דגנית ברסט, צילום
סגירת תפריט
דילוג לתוכן