נייר עמדה של מרכז המוּמחיות "נערות לגופן" 2019

"נתחיל ילדים מבראשית, 
כי כך מתחילים תמיד. 
בקריאה מתחילים מאלף, בית 
בשירה מתחילים מדו, רה, מי." 

ובהשאלה, נתחיל הורים מבראשית…[1]

איור, רחלי גבריאל

 

אלף – מהי מיניות?

מיניות היא מהות שלמה, כוח מניע מרכזי בחיינו, קשר בין גוף לנפש, שהוא תוצר גם של חינוך, עמדות, תפיסות עולם ותרבות. בחיי ילדות ונערות יש ביטויים רבים למיניות, הכוללים סקרנות, שיחות ופנטזיות, וכן התנהגויות מיניות מחיבוק ועד חדירה. מיניות אינה רק הפרקטיקה, כלומר קיום יחסי מין. אנחנו נוהגות להתייחס ל'עוגה' שלמה של הקשרים של מיניות, הכוללת היבטים שונים ומגוונים של מהות מינית בחיינו וכן בחיי ילדינו. כך, למשל, כשנשאלה על מיניותה, אמרה נערה בת 15: "אני חולה על זה, על הלהתלבש, להתכונן. מה, אם אני יוצאת ולא מתחילים אתי מתבאס לי כל היציאה, אבל לא הסוטים האלו בני ה-30".

 בית – מהי מיניות בריאה?

הגדרת ארגון הבריאות העולמי (WHO): "אנרגיה פנימית הדוחפת אותנו למצוא אהבה, מגע, חום, חושניות ואינטימיות… משפיעה על מחשבות, רגשות ואינטראקציה בינאישית… על הבריאות הגופנית והנפשית… מיניות בריאה חייבת להיות זכות אנושית בסיסית."

מיניות בריאה היא מיניות המותאמת לגיל הכרונולוגי ולגיל המנטאלי. המיניות היא חלק טבעי מגיל ההתבגרות ועליה להיות מותאמת להתפתחות האישית. כך, לא נדבר עם ילדה על חדירה אבל כן נדבר על יחסי מין עם נערה בת 17. מיניות בריאה היא לדבר על יחסי מין גם עם נערות שאינן מקיימות יחסי מין, ואף עם נערות שאינן מתכוונות לקיים יחסי מין לפני הנישואים מסיבות תרבותיות ודתיות. עצם קיום השיח, נתינת מקום לשאלות, לחששות ולאפשרות לקבל מידע היא משמעותית ביותר גם, ואולי בעיקר, לפני שהנערה מתחילה לקיים יחסי מין.

איור, רחלי גבריאל

 

מיניות בריאה מלווה בידע המאפשר לקבל החלטות מושכלות. תפקידנו, כאימהות וכנשות מקצוע, הוא לסייע באיסוף מידע אמין, לעודד אחריות, לספק תשובה לכל שאלה ולהעלות בעצמנו עוד תהיות ושאלות. במרבית הבתים בישראל החינוך המיני נעשה בעיקר מחוץ למסגרת הבית, דרך התקשורת, קבוצת השווים או בית הספר. רוב המסרים המועברים באמצעים אלו הם חלקיים ומוטים.

מיניות בריאה כוללת את היכולת ליהנות מהגוף. מיניות יכולה להיות מקור להנאה מהגוף, עם עצמי ועם זולתי, לגרום לתחושות עוצמה, עונג, כוח ושחרור. לצערנו, לא אחת, מיניות יכולה להיות גם מקור לרגשות מתנגשים, לבושה, לפגיעה ולקושי. ההגדרה האישית שלנו את יחסנו למין יכולה להשתנות והיא נמצאת על רצף של הרצון שלנו לקיים סקס  – בין אם אנחנו נשים שאין להן כלל רצון לקיים סקס (א-מיניות) ובין אם אנחנו רוצות לקיים מעט או הרבה סקס.

מיניות בריאה היא להכיר ולהבין את הזהות המגדרית והמינית שלנו. האוריינטציה המינית שלנו היא חלק מהגדרת הזהות הבסיסית ביותר שלנו. זוהי הגדרה אישית המשתנה תדיר, והיא כוללת היבטים שונים ורצף של אפשרויות: הזהות המגדרית שלנו – תחושת ההתאמה האישית שלנו למין הביולוגי שלנו ולמגדר שלנו, והזהות המגדרית של א/נשים שאליהם אנחנו נמשכות: גברים (סטרייטיות), לנשים (לסביות) או לשני המגדרים כאחד (בי-סקסואליות).

מיניות בריאה משמעה היכולת לתקשר בענייני מין. כאשר יש תקשורת טובה, מתעצמות תחושות האינטימיות, הכבוד והשוויוניות, המאפשרות לנו לממש את ההנאה, העונג והפוטנציאל החיובי הטמונים במיניותנו, ולא לחשוב עליה רק מתוך מגננה וחשש.

גימל – מיניות ותפיסות עולם משפחתיות

ייתכן שאנחנו תוהות: "כדאי בכלל לדבר עם ילדות על מיניות?", "הנערות במילא יודעות יותר מאתנו, לא?". ההמלצה שלנו היא חד-משמעית: כן!

עבודת השטח שלנו ב"נשים לגופן", עם מאות נשים ונערות, מעלה שמדובר במשימה חינוכית חשובה. בתוך המשפחה, האימהות הן המחנכות העיקריות למיניות. האבות אינם נוטלים חלק פעיל בחינוך מיני, אך באמצעותם מועברים מסרים עקיפים רבים (לרוב לא פמיניסטיים) לגבי התפתחות מינית ראויה. אולם המידע המגיע מהמשפחה מהווה רק חלק  קטן מהמידע המגיע לילדות ולנערות. רוב המידע בנושא זה מגיע מחוץ לבית,  ובדרך כלל מוקדם מדי, בשלב שאינו  תואם את ההתפתחות המינית או הבגרות הרגשית. פעמים רבות, המידע גם שגוי, מוטה ומבלבל. לכן, איננו יכולות להניח ש"הן יודעות".

הדור הגדל מול המסכים מבולבל ונקרע בין מסרים מיניים בוטים להשתקה של מיניות בריאה בחיי היומיום. המציאות המרה היא שמיניות היא נושא מסקרן ומרכזי בחייהם של נערות ונערים, אך אם אנחנו לא נדבר אתם, מקור המידע היחיד שלהם יהיו מסרים מעוותים מהמסכים השונים או "מידע" מחברים/ות. חשיבות החינוך המיני היא רבה, הן לנערות משום שהמסרים הפוגעניים המגיעים אליהן מגדילים את האמביוולנטיות שהן חשות כלפי מין וחינוך למיניות בריאה יכול להוביל להגדלת ההנאה והסיפוק המיני שלהן, והן לגבי נערים שחינוך למיניות בריאה יכול לסייע להם בפיתוח תקשורת מינית, כינון אינטימיות והגדלת ההנאה.

ובכל הנוגע לגוף ולמיניות, המעשים חשובים לא פחות ממילים. הדרך שבה אנחנו כאימהות מתנהלות בבית בכל הנוגע לפרטיות, לעירום, להתייחסות לאיברי המין או למיניות, היא חלק מהמסר שאנחנו מעבירות והיא מעצבת את תפיסת העולם של הילדה ו/או הנערה. כולנו לומדים מתוך דוגמה אישית. לא אחת, המסר הסמוי חזק מהמילים: איך נגיב כשנראה אתם טלוויזיה ועל המסך יראו זוג שנכנס לחדר השינה? אילו גילויי חיבה נהוגים בין ההורים בבית? איך נגיב לשאלות על יחסים עם בנים או בנות?

אם ברצוננו לקיים בית שבו ערוץ תקשורת פתוח בנוגע למיניות, על השיתוף להיות דו-כיווני, כלומר, גם עלינו לגלות פתיחות. אין הכוונה שנשתף את הנערה במה שקורה בחדר המיטות שלנו – אף נערה אינה רוצה את זה. הפתיחות נוגעת, למשל, לשיתוף במבוכה. אם אנחנו נבוכות אפשר להגיד: "הנושא הזה לא פשוט לי, חשוב לדבר על זה, אבל האמת שגם אתי כילדה אף אחד לא דיבר על זה, אז אני נבוכה בעצמי", או "שאלת אותי שאלה מעניינת, אני צריכה לחשוב עליה" – זאת כמובן בתנאי שבאמת נחזור אליה עם תשובה.

הפערים בין הבית לחוץ הם סוגיה נוספת שיש לחשוב עליה. לפעמים בבית מדברים על דברים שלא מדברים עליהם בחוץ, לפעמים להיפך. אם לא נדבר על הפער, זה עשוי לבלבל. גם בתחומים אחרים יש הבדל בין בית לבית– בחוקים הנהוגים, ברמת הפתיחות, בשפה הפנימית. מיניות לא צריכה להיות שונה מכל נושא אחר. גם בה, כמו בנושאים אחרים, תפיסת העולם של הבית צריכה להיות נוכחת ומדוברת, וכך גם הציפיות לגבי ההתנהגות בחוץ עם אחרים/ות.

לתפיסתנו, בכל בית אמורה להתקיים, בחיי היומיום, שיחה והתייחסות לנושא הגוף והמיניות. כך נטמיע את המסר שאין שום נושא לשיחה שהוא טאבו, שמה שמעסיק אותם הוא טבעי ושההתעניינות שלהם נורמלית. נושאי השיחה, רמת התשובות, הדוגמאות והשפה תלויים ומשתנים בהתאם לגיל. אך כשההורים לא נבהלים משאלות על גוף ומין ומשתפים פעולה בצורה טבעית ונינוחה, עונים ונותנים הסברים הגיוניים, הם הופכים למקור מידע אמין.

דלת – תשכחו מ"ה-שיחה"…

לפני שהיינו הורים, ואולי גם קצת אחרי שהיא/הוא נולדו, דימיינו שיום אחד, "בגיל הנכון", כמו שההורים שלנו עשו אתנו, או בדיוק לא כמו שההורים שלנו עשו אתנו – נושיב אותם על הספה בסלון, או על המיטה בחדר, ונספר להם איך באים ילדים לעולם. זו תהיה שיחה מביכה, אבל נעבור אותה יחד. ועם קצת מזל, לא נצטרך לעשות אותה שוב לעולם. מי מאתנו שכבר הורה לילד/ה שעברו את גיל 4, מבינים כנראה שהחלום ההוא, על שיחה חד-פעמית, אינו רלוונטי. "ה-שיחות" אינן מתחילות בגיל ההתבגרות, למעשה הן מתחילות כבר מינקות.

אנחנו מחנכות למיניות גם בלי מילים: בדרך שבה אנחנו נוגעות בתינוקת ומשחקות אתה; מחליטות על צבעים מתאימים למגדר; מאפשרות תזוזה חופשית עם הגוף; מעודדות חקירה של המרחב; מחייבות או לא מחייבות אותן במגע פיזי אתנו ועם אחרים ("תני נשיקה לדוד"); בשמות שאנחנו בוחרות לחלקי הגוף שלנו ושלהן – אם בחיבה או באופן מפורש ("פותי", "פות") ואם בהתעלמות ("שם", "למטה"); בדרך שבה אנחנו מביעות אהבה לבן/ת הזוג שלנו; בהקפדה שלנו על אי חשיפה של הגוף שלנו בפניהן (מקלחות, שירותים וכו') מגיל מסוים והלאה; ובדרך שבה אנחנו מגיבות כשמישהו חוצה את גבולות האינטימיות והפרטיות שנהוגים בבית או עושה מעשה הקשור בגוף – שלו או של אחר/ת – בחוץ.

הנחלת תפיסת העולם שלנו בנוגע לכל נושא ונורמה, בדיוק כמו חינוך למיניות, היא שיחה מתמשכת. כדי שבגיל ההתבגרות יבואו לדבר אתנו על קשרים זוגיים והתנסויות מיניות, על מחשבות והתמודדויות, רצונות ורגשות, ערוץ השיחה על מיניות צריך להיות פתוח בפני המתבגרות כבר מגיל מוקדם.

אם עד כה לא נהגתן כך ואתן רוצות לשנות, אפשר בפעם הראשונה להגיד זאת: "נכון שעד היום לא דיברנו על מין ומיניות בבית, אבל חשוב לי שנדבר". אם אין היענות, זה בסדר גמור. נעזוב את הנושא ונחזור אליו בעוד כמה ימים. באחריותנו להעלות את הנושא שוב ושוב בהזדמנויות שונות. טבעי לגמרי שהמתבגרת תתנגד בהתחלה – כך זה כשלא מדברים על משהו. אבל, למרות הקושי בהתחלה, הדברים ישתפרו ויהפכו קלים יותר בהמשך. כמו בנושאים אחרים, גם כאן עלינו להוביל, לקחת אחריות, לסמוך על עצמנו ולמצוא הזדמנויות לשיחות. כמו שכולנו יודעות, בעולם רווי המיניות שמסביבנו, הזדמנויות כאלה לא חסרות. ומרגע שנפתח בשיחה, ונעבור את ההתחלה, הכל יזרום ויתגלגל בקלות רבה יותר בהמשך.

ומילה של הרגעה, לנלחצות: מחקרים מראים ששיחות בבית לא "מכניסות רעיונות",  אלא להיפך. על פי הדיווחים, מי שדיברו עם הוריהן בצורה פתוחה בנושא, קיימו יחסי מין מסודרים ובריאים עם הפרטנרים שלהן והתחילו לעשות זאת בגיל מבוגר יותר.

 הא – ובכל זאת, כמה דגשים כלליים

1. להתאמן. אמנם לא מדובר בשיחה אחת, אבל כן אפשר להתאמן לפני שנתחיל לדבר אתם: לחשוב עם עצמנו על חוויות השיחה שלנו עם מבוגרים כשהיינו בגילה; על הדברים שמביך אותנו לדבר עליהם, על איך אפשר להתגבר על זה, ובעיקר – לתווך את המבוכה; לדבר עם בן/ת הזוג ולחשוב ביחד על מונחים וביטויים שישמשו בשיחות הללו; לחשוב על חוויות שנכון לשתף בהן (למשל, איך התאהבתם) ועל גבולות השיח; להתייעץ עם חברות/ים; לקרוא ולהכיר מקורות מידע מומלצים ומקיפים. חשוב שנזכור שאנחנו לא צריכות לדעת הכול. התהליך הזה הוא רק תחילתה של דרך שנלך בה ביחד אתה.

2. לפתוח בשיחה. מכל מקום ניבטים אלינו גוף, מיניות, הטרדה מינית ואונס – לרוב אנחנו ממהרות להחליש את הווליום או להחליף ערוץ. אבל אולי כדאי לראות בכך אפשרות לפתוח שיחה: על גבולות הגוף והקושי להתמודד עם אלימות בזמן אמת ולאחריו; אבל גם על השאיפה להסכמה ולהתלהבות של שני הצדדים, שהם חיוניים בעת קיום יחסי מין; לדבר על הנטייה של רבים מאתנו להאשים את הקורבן. בחיי היומיום נפתחות הזדמנויות רבות לשיחות: כך, אם החבר שלה מזמין אותה לישון אצלו, לא נסתגר לשיחה עם אבא/חברה אלא נדבר אתה ישירות; או שננסה להתחיל שיחות על וסת, על אוכל בריא, על מודל יופי בעייתי, על אוננות, על זהות והעדפה מינית. גם שירים שאנחנו שומעות במקרה יחד יכולים להוות הזדמנות לשיחה על מיניות והנאה. כל שיחה שאנחנו מקיימות היא בסיס לפתיחת שיחה עתידית. אם נוח לנו לדבר על הגוף, לה יהיה קל יותר לפתוח בשיחה על נושאים שמטרידים אותה, למשל: האם נכון לה לקיים יחסי מין? באיזה אמצעי מניעה להשתמש? מידת ההנאה שלה – מדוע היא לא נהנית כמו שדמיינה שתהנה? או מדוע היא חווה כאבים בעת קיום יחסי מין?

3. לשאול, אבל בעיקר להקשיב. שיח על מיניות מזמן הקשבה. רצוי להימנע מלפצוח במונולוגים, מלשאול שאלות סגורות (שהתשובה עליהן היא רק כן או לא) ולהימנע גם מהרצאות. עדיף לנסות לשאול שאלה רחבה ולהקשיב. אפשר להעלות נושאים שונים: המבנה האנטומי, המראה, הסימטריה (או האי-סימטריה) בין השדיים, "נורמליות" בתחושה, בתשוקות; ניתן להתייחס לפער בין מיניות כפי שהיא עולה מצפייה בפורנו לבין המיניות בחיינו האמיתיים וכן להנאה מינית, לעונג; להעלות את המילים המפורשות – אורגזמה, דגדגן, אוננות… (וככל שאנו נבוכות יותר להשתמש בהן, כך כדאי יותר להתאמן עליהן); ולחשוב אתן: מה יגרום להן להרגשה טובה ונוחה כשיגיעו למגע מיני עם נער? אז, אנחנו שואלות, אבל לא באמת מצפות לתשובות, בוודאי לא בהתחלה. השאלות מאפשרות לנו לפתוח ערוצי תקשורת. לא אחת, נערות יירתעו מאוד מעצם קיומה של השיחה, אבל אל לנו להירתע מהרתיעה – בצדה השני קיימת הסקרנות.

4. ידע הוא כוח. מתפקידנו לפתוח ערוץ תקשורת בנושא מיניות ודרכו לתת מידע מדויק וברור. אם אנחנו לא בטוחות בידע שלנו – להפנות (ואולי גם לחפש יחד) למקורות מידע אמינים. דור המסכים נחשף לפורנו כבר בגיל תשע. הנגישות למחשב חושפת אותם לפורנו, לא אחת שלא במכוון,  ומתחילות תחושות של אשמה המעורבות בסקרנות ובחרדה. זו הזדמנות להבין שלמרות שזה מביך, ידע הוא כוח. חשוב, שכאימהות וכנשות מקצוע, נדבר עם הנערות על התופעה, נעורר חשיבה ביקורתית ונבהיר עד כמה הפורנו רחוק מהמציאות. נזכור, שאחרת הפורנו עלול להוות מודל להתנהגות מינית רצויה. ייתכן שהיינו רוצות לחשוב שהן/ם לא יצפו בפורנו, אולי לעולם לא, ובטח לא בגיל צעיר, אך לצערנו לא זו המציאות בימינו. חשבו עד כמה קשה לנערה אם כבר צפתה בפורנו ואין לה עם מי לחלוק את מחשבותיה ותחושותיה. תפקידנו הוא לעמוד אתה על ההבדל בין מציאות לפנטזיה, בלי לנאום ובלי לכעוס. נתחיל מההבנה שהסקרנות טבעית ומובנת, ונסביר שהפורנו מנחיל תפיסת מציאות מוטעית לגבי יחסים בין בני אדם, ממדי איברי המין וצורתם ולגבי היחס לנשים.

גם אצלנו, וגם אצלה, השיחה תמשיך להדהד, כולל כל ה"למה לא חשבתי להגיד ש…", ולכן חשוב להגיד ישירות שנשמח לדבר על זה עוד. שערוץ התקשורת בינינו, בנושא המיניות ובכלל, פתוח תמיד. ועלינו להקפיד למצוא עוד הזדמנויות. למשל, כמה ימים לאחר שיחה בנושא, לשאול אם יש עוד דברים שהיא רצתה לדבר עליהם ולא הספקנו בשיחה ההיא. להגיד "חשבתי על מה שאמרת לי לפני כמה ימים ו…". כך מתחזקת ההבנה יש דברים שצריך להתבשל אתם, גם אצלנו…

5. לא לשפוט, אבל גם לא לוותר על בהירות. מצד אחד – חשוב שהנערה תוכל להגיד לנו הכול, גם אם עשתה משהו שלא מוצא חן בעינינו, או אם אנחנו היינו פועלות אחרת לגמרי באותה סיטואציה. אבל אם לא נאפשר לה לטעות, היא לא תרגיש בטוחה ולא תבוא לדבר אתנו שוב.

מצד שני – חשוב לא להתחמק, לענות בכנות, לשתף בהתלבטויות ובמחשבות על מה שסיפרה. להציב רף ערכי, מוסרי, הלכתי – כל אחת מאתנו על פי מה שנכון לה. אבל, אם הנערה מספרת על מקרה שבו היא, או חבריה, עשו משהו שחורג מגבולות הנורמות או פגע במישהי/ו – חשוב להציב גבולות. להבהיר שמדובר במעשה אסור ולדבר על ההשלכות. במקרה הצורך עלינו גם לפעול. אסור שנעביר מסרים סותרים ומבלבלים במקרי חירום.

6.  "לבוא בטוב". אנחנו, ב"נשים לגופן", מאמינות שיש "לבוא בטוב". העולם מזהיר ומקטין אותנו, הנערות והנשים, באמצעות העברת מסרים על "נתינה" ו"הסכמה" למין. ב"נשים לגופן" אנחנו מציעות אלטרנטיבה: מסר המעצב תפיסת עולם חיובית לגבי המיניות, המתמקד בתשוקה ובהנאה, המציע מיניות מקבלת ומעניקה, גמישה ופתוחה, המניחה שנערות ונשים רוצות מין וחוות תשוקה. חשוב לדבר גם על מין בטוח ומוגן, היריון לא רצוי, פגיעה אפשרית, הסיכון במחלות מין והזהירות הנדרשת, אבל חשוב, לפחות באותה מידה, לדבר על הנאה, על רגש, על שמחה וסיפוק. המסר על מקומה של המיניות בחיינו אמור להיות שמין זה דבר נפלא ונהדר – עם האדם הנכון, בזמן הנכון. שיחד או לחוד, ניתן ליהנות מהגוף שלנו.

7.   לחזק אותה. חשוב לדבר גם על הקשיים: על המוסר הכפול הקיים בחברה ביחס לנערים ולנערות ועל איך זה גורם לה להרגיש, על זה שלא באמת "הכל שושנים" גם בנוגע למיניות. ובמקביל, לחזק אותה על כל בחירה שעשתה, להראות לה שאנחנו סומכות עליה, על כושר השיפוט שלה, על השכל ועל הלב שלה. לחזק אותה גם על ההחלטה לדבר אתנו, לחלוק אתה עד כמה זה משמח אותנו. להזכיר לה שמה שחשוב הוא התחושות שלה ביחס לבחירות שעשתה, ושכולנו טועות.

איור, רחלי גבריאל

 וו – ועכשיו, לפי קבוצות גיל

ניסיון השטח המעמיק והרחב שלנו ב"נשים לגופן" הוא עם נערות, ועל כן נתייחס בעיקר בגיל זה. עם זאת, בחרנו להביא גם כמה דוגמאות הנוגעות לבנות צעירות יותר, כדי להראות את התפתחות השיח על מיניות עם ילדות מינקות ועד בגרות.

כדאי לדעת, כי במשרד החינוך יש תכנית הנוגעת בחינוך מיני ומתחילה בכיתה א'. התכנית, ששמה "כישורי חיים", דורשת מבתי הספר להשקיע שעה בשבוע לדיון בנושאים שונים וללימוד מיומנויות, בהתאם לשכבת הגיל. המורות והמורים בוחרים האם ובאיזה נושאים להתעמק, ופעמים רבות היועצ/ת הם שמעבירים את התכנים. התכנית מועברת במסגרת הכיתתית, שם יושבים ביחד בנים ובנות. אין ספק כי גם אם בכל בתי הספר היו משקיעים שעה בשבוע בחינוך מיני במשך 12 שנות לימוד, עדיין לא היה בכך די על מנת להקיף את הדרוש לכל נער/ה לגיבוש תפיסה של מיניות בריאה או לשמש תחליף לערוץ תקשורת בינינו לבין הילדות/ים. עם זאת, חשוב לדעת שהתכנית קיימת ומועברת בחלק מבתי הספר, מכיוון שייתכן שהנערות שלנו תחזורנה הביתה עם שאלות, וגם אם לא – זו עשויה להיות עבורנו הזדמנות לפתוח את הנושא.

 הנה כמה דוגמאות לשאלות נפוצות על פי הגיל:

גילאי 6-3 – בגילאים אלה יש עיסוק רב, שאלות ושיחות בנושא הגוף והפרטיות. מומלץ לא לחייב את הילדים לחבק לנשק מבוגרים, כשאינם רוצים בזאת. כדאי לדבר על האיברים הפרטיים, על כך שאנחנו לא מראים אותם לאחרים/ות, לא מבקשים מאחרים/ות להראות לנו אותם ולא נוגעים באחר/ת ללא רשותם/ן. לדבר אתם על סוד טוב וסוד רע, ועל כך שסוד רע לא צריך לשמור וחשוב לספר למבוגר/ת. דוגמה לסוד רע היא כאשר מישהו/י נוגע בי בצורה שאינה נעימה לי. חשוב להדגיש בפני הילדים שהם יכולים לספר הכל להורים או לגננת.

גם השאלה איך באים ילדים לעולם עולה בגילאים האלה. מומלץ לענות על השאלה הספציפית שהילד/ה שואלים ולהגיד את האמת. יחד עם זאת, בגיל הזה לא צריך להיכנס לפרטים רבים מדי. השיחה עשויה להיות מביכה, ולכן כדאי להתכונן מראש לענות על השאלה הזו. שאלות נוספות יכולות לעלות סביב הנורמות בבית שקשורות לאינטימיות: מי מתקלח/ת ליד מי; האם הם רוחצים את האיברים הפרטיים שלהם לבד בגיל הזה; האם לסגור את הדלת בשירותים; האם מקובל להסתובב עירומים בבית. ההחלטות  בנושאים אלה והנורמות הנהוגות בבית ישפיעו על יחסם של הילדים לגופם גם בעתיד. חשוב להעביר מסרים של כיבוד הפרטיות, יכולת לעמוד על הזכויות וביטוי רגשות ורצונות – מה נעים לי ומה לא נעים.

גילאי 12-10 בגילאים אלה יש עיסוק רב בשינויים ההורמונליים שחלים בגוף במסגרת המעבר מילדות לנערות, וכתוצאה מכך – גם בשינויים החלים בנפש.. שינויים אלה יכולים להיות מבלבלים ומתסכלים. למשל, נערות חוששות מהתפתחות השדיים או מאי-התפתחותם; מכך שהשדיים גדלים באופן לא סימטרי; מקבלת הווסת, שקיבלו או שיקבלו בקרוב; הנערות מתחילות להתמודד עם רגשות כלפי המין השני, או שלא, וגם זה מלחיץ אותן. חשוב לתת מקום לרגשות אלו, לשמוע, להכיל ולהשתדל להציג את הנושא באור חיובי ומעצים. בגיל הזה מתחיל הגוף להוות חלק משמעותי מההגדרה האישית והחברתית, והנערות עוסקות במידה גוברת והולכת במראה, בעודף משקל ובמקומן החברתי. זה הזמן שלנו לא רק לחזק אותן, אלא גם להשמיע קול נדיב יותר כלפי עצמנו, ללמוד (ולו לטובתן) לחיות בשלמות גם עם האי-מושלמות של גופנו.

גיל ההתבגרות

"לא אומרים איזה כיף. רק אומרים תיזהרו, יש מחלות, ינצלו אותך, תמותו מאיידס. עשו אותנו למומחיות לאלכוהול וסמים – אבל רק על סקס הם לא מדברים".

במהלך שנות העשרה שלהם, נערים ונערות זקוקים לעזרה בהתמודדות עם לחץ חברתי, דימוי עצמי וויסות רגשות, בקבלת החלטות על מערכות יחסים, בדרכים להבהרת גבולות, בהתמודדות עם מה שיחשבו עליהם (למשל, אם כן או לא יקיימו יחסי מין), באיך להגן על עצמם ממצבים לא בטוחים ועוד. המטרה שלנו היא להפוך לכתובת רלוונטית.

בחיי כל נערה, באשר היא, הגוף הוא מקום התרחשות מהותי ביותר – שינויים, תשוקות ותחושות ממלאים את עולמה. השינויים הגופניים הם בעלי נראות רבה: הגדילה לגובה, התפתחות החזה, השינוי בפרופורציות הגוף והעלייה באחוזי השומן במקביל להתרחבות האגן. שילוב חלקי הגוף המשתנים לכדי דימוי גוף שלם, סכמת גוף חדשה שצריך להכיר אותה ולהתיידד אתה, הוא תהליך ארוך ומורכב. התהליך מלווה בקבלת מסרים חברתיים רבים מהסביבה, לא אחת סותרים ומבלבלים. השיח שנערות מנהלות על גופן ומיניותן הוא מורכב ונע על הצירים שבין רתיעה לסקרנות, בין כיסוי לגילוי, בין השתקה לביטוי עצמי. כל אחד מהצירים הללו דומה ושונה אצל כל נערה ונערה בהתאם לנסיבות חייה, תרבותה, אופייה ועוד.

במחקר מקיף, שנערך באוניברסיטה העברית בירושלים בשנת 2003, נמצא כי הגיל הממוצע שבו מתחילים לקיים יחסי מין בארץ הוא 15 לבנות ו-14.5 לבנים. מחקר מצומצם יותר שנערך ב-2014 העלה ש-25 אחוזים מבני ה-18-15 מקיימים יחסי מין: 13 אחוזים מהם עושים זאת בתדירות גבוהה, 37 אחוזים בתדירות בינונית, ואצל 8 אחוזים היה מדובר באירוע חד-פעמי. מחקר נוסף הצביע על העובדה שבני הנוער אינם מחשיבים מין אוראלי כמין ומכאן שהאחוזים של בני הנוער המקיימים יחסי מין בפועל הוא כנראה גבוה יותר.

לפני שנרחיב לגבי נערות. נאמר משהו לגבי נערים. לא אחת אנו נתקלות בנערות שאומרות לנו "הסדנאות היו ממש חשובות ולמדתי על עצמי המון, אבל למה אתן לא עושות את זה גם עם הבנים? הרי אתם אנחנו עושות את כל הדברים שדיברנו עליהם!". הן צודקות, כמובן.

החינוך המיני כיום שונה בכל הנוגע לנערים ולנערות. הנערים שומעים כל הזמן כמה הם צריכים לכבד את הנערות, להתחשב ברגשותיהן ולזכור ש"לא, זה לא". לעומתם, הנערות שומעות כמה הן צריכות להיזהר מהבנים – שלא יכריחו אותן, שלא יהיו אלימים, שלא ילחצו עליהן. במצב היחסים היום בין המינים, יש אולי הצדקה להבחנה הזו, אך מה עם נער שמרגיש לא מוכן, למרות שכל החברים שלו כבר "עשו את זה"? ומה עם נערה שיודעת מה יעשה לה טוב, אבל לא תגיד את זה לבן הזוג שלה כדי שלא תיחשב מינית מדי?

אין ספק כי חינוך מיני מוצלח יהיה כזה שמחויב לחינוך שני הצדדים. לשמחתנו, אנחנו יודעות לדבר עם נערות אחרת ממה שהן רגילות לו, לעסוק במיניות מהצד הבריא והמענג שבה (מבלי לשכוח לדבר על הסכנות הקיימות במרחב הציבורי והאישי, לנערות יותר מלנערים, על אף הכול ולמרות הכול). עמותת "נשים לגופן" אינה עובדת עם נערים, אך נערים, כמו נערות, זקוקים להכוונה.

העצה הטובה ביותר לגבי נערים היא בדיוק אותה עצה שהשאנו לגבי נערות: ליצור אתם מרחב בטוח, שבו יוכלו לשאול שאלות, לדבר על אינטימיות, להפגין רגשות, להשיל את קליפות הגבריות והסטנדרטים החברתיים שבהם הם נדרשים לעמוד על מנת להוכיח את עצמם ולחזור להיות ילדים: שלא בטוחים בדברים, שמותר להם לשאול, מותר להם לטעות ומותר גם לא לרצות.

נחזור לנערות ולדגשים לשיחות אתן:

1. הסטנדרט הכפול. עם השנים חלה אמנם התקדמות במעמדן של נשים ונערות, אך בצד ההתקדמות חלה גם נסיגה. הקפיטליזם, התקשורת והמסכים יצרו אתגרים חדשים, המחזקים את הסטנדרט הכפול –  מסרים של שמרנות לצד מתירנות, השתקה לצד הצפת מידע בעייתי. נראה שכיום המסרים התרבותיים מעודדים את הנערה לשקוד על המראה החיצוני שלה, להפוך ל"כוסית", כלומר להיות "שווה" ואטרקטיבית. אבל מימוש המיניות שהיא מצופה להציג צריך להיעשות אך ורק על פי המוסכמות. כלומר אסור לה להיות עם יותר מפרטנר אחד קבוע ("חבר"), אחרת היא עלולה להיענש על ידי הוקאתה כ"זורמת";  מצד שני, אם היא תחכה יותר מדי, היא יכולה להיות מקוטלגת כ"בתולה זקנה". המוסר הכפול מתגלם כשבוחנים את הבנים – כאן עדיין מי שמקיים יחסי מין בגיל מוקדם הוא בעל מעמד חברתי גבוה.

חשוב לדבר עם הנערות על המסרים הכפולים האלה. לחדד את מודעותן ולהבין את גישתן לנושא  – עד כמה הן מצליחות להרגיש מה הן רוצות וכמה מהעיסוק שלהן (או חוסר העיסוק) בכל מה שנוגע למיניות נקבע על פי המסרים מהתקשורת ומהחברים/ות שסביבן.

גיל ההתבגרות הוא ממילא תקופה שבה קשה להפריד בין הרצונות והאופי שלנו כא/נשים לבין הציפיות של החברה והחברים/ות מאתנו. ולא מדובר רק במה שנוגע למיניות. חשוב שנזכור שתחושת הבלבול היא טבעית ונדע להזכיר זאת גם לנערה שאתה אנחנו מדברות.

2. הבושה. לצערנו, המיניות הנשית נקשרת באופן כמעט מיידי אל בושה והסתרה – נשים ונערות מצופות להסתיר את תשוקותיהן והנאותיהן, לנהוג באופן צנוע ומרומז. חִשבו על המילים בית בושת ומבושים, לדוגמה. נשים רבות מצניעות את תשוקותיהן, מתאימות את עצמן לציפיות החברה כדי שלא ייתפסו כלא נורמליות, סוטות.

מיניות בריאה היא מיניות המתמודדת עם הבושה, משום שהבושה מונעת מאתנו להכיר את הגוף שלנו, את האנטומיה. אחת הדוגמאות המובהקות ביותר לכך היא העובדה שאין לנו אפילו שם מוסכם וידידותי לאיבר המין שלנו (פות – שם ילדותי; וגינה – שם רפואי; או בשימוש הנרחב בכינוי לאיבר המין הנשי כחלק מקללה).

3. הבטחה שלא מתממשת. מאז ש"התגלתה" המיניות הנשית, עלו גם הציפיות. עכשיו נשים אינן רק "נותנות" אלא גם "מזדיינות" ולעתים הן אפילו "מזיינות", ויש גם שקוראות לגבר בשם התואר "כוסון". בדור החדש המסגרת הגדולה לא השתנתה, אך בתוכה הצטרפנו לתחרות הכיבושים. ייתכן שבחברות מסויימות הרווחנו את הלגיטימציה להזדקק למין ולהתענג עליו, אך גם שם מרבית הנערות, ובוודאי הנשים, יגמגמו ויסמיקו בשיחה על עונג עצמי ואוננות, ונראה שמדרגת הזיוף של האורגזמות רק התעצמה.

"אני לא נהנית מזה כמו שחשבתי שאני אהנה, וזה מבאס כי חיכיתי לדבר הזה כל כך הרבה זמן, וזה לא כמו חשבתי שזה יהיה. זה מדכא לראות את חבר שלי נהנה כל כך, שהוא גומר, וטוב לו, ואני פשוט…לא. ברור שאני שמחה שחבר שלי נהנה, אבל זה כבר הפך להיות מצב שכאילו אני עושה את זה בשבילו כי אני לא גומרת מזה, וזה לא מספק אותי. האם זה יהיה ככה כל החיים? שאני לא אצליח ליהנות מסקס? יש משהו שאני יכולה לעשות?"

מחקרים מגלים שבין שליש לחמישית מהנשים לא נהנות ממין. מחקר מ-2001 טען שרבע מהנשים מעולם לא הגיעו לאורגזמה. מצד שני, יש מחקרים המדברים על כך שהפוטנציאל המיני של נשים שווה לזה של הגברים, ואף גבוה ממנו, שכן נשים יכולות לחוות מולטי-אורגזמות.

מיניות בריאה היא גם החיפוש אחר "נשיות חדשה" – בטוחה בעצמה, בגופה ובמיניותה.

4. כן, להיזהר. הסכנות שנהוג להזהיר מפניהן בהקשר של מיניות עדיין שרירות וקיימות. מחקרים מראים שאחת מכל שלוש נשים עוברת פגיעה מינית במהלך חייה, ואחד מכל שישה גברים עובר פגיעה מינית בחייו. אלו נתונים חלקיים שמסתמכים על דיווח של נפגעות/ים, אך כמובן שלא כל הנפגעים/ות מדווחים.

מהדורות החדשות מלאות בנשים שמוטרדות מינית, מותקפות ונאנסות. עצם העיסוק התקשורתי בנושא מעיד שחלה התקדמות בנושא ושאנחנו חיות בתקופה שבה הולכת ופוחתת הסובלנות האישית והציבורית להטרדות מיניות. במובן זה, טוב שיש דוגמאות לדבר עליהן. במהלך השיח על מיניות חשוב לתאר גם אותות אזהרה, לציין את הנושא של הסכמה מפורשת ונלהבת של שני הצדדים, המחייבת כל מעשה מיני, ומה יש לעשות במקרים שבהם מופעל עליהן לחץ לקיים אקטים בעלי אופן מיני. לדבר על מין בטוח ומוגן רגשית וגופנית, לדבר על אמצעי מניעה, על חשיבות השימוש בקונדום גם לצורך מניעת מחלות המועברות במגע מיני. נושא חשוב מאוד בדור הנוכחי הוא שיח על סכנות ברשת והשימוש לרעה בטלפונים החכמים – על סכנת הצילום במצבים אינטימיים ושליחת תמונות עירום. יש לציין במפורש כי העברת תכנים מיניים ופוגעניים ללא הסכמת הצד השני היא עבירה פלילית.

5. כן, ליהנות. מיניות היא דבר מהנה. הוא מפעיל ומעורר את החושים, הוא מענג, הוא משמח. מותר לדבר עליו, מותר לגלות לבד מה עושה לנו טוב ולספר על זה לפרטנר/ית שלנו. מותר לרצות אותו, מותר לעשות. כן, כן, מתוך תחושה של רצון מלא ובחירה, וגם להיות זהירות. מגיע להן ולנו גם ליהנות. זה הזמן להזכיר שהמסרים שאנחנו מעבירות הם אמינים יותר אם נאמין בהם בעצמנו. דימוי הגוף האישי שלנו משתקף אלינו, לא אחת, בצורה אכזרית דרך הנערות המתבגרות שלנו, הקולטות מסרים ישירים וסמויים בנושא מינקותן. זה הזמן לעבוד גם על עצמנו, להשלים, לחבב את הגוף שלנו – יש לכך השפעה ניכרת גם על ההנאה ממין, שלנו ושלהן.

לסיכום,

"אם יודעים לקרוא תווים,

מיותר לזכור מילים".

עצם הנכונות והרצון לקיים ערוץ תקשורת פתוח עם נערות על מיניות הם כבר חלק ניכר מהדרך. בבואנו לשוחח על הנושא, לא אחת קשה לנו להבחין בין מי שאנחנו, למי שהיינו ולמי שהיא הנערה מולנו. אם נשים עצמנו במקומן וניזכר איך אנחנו הרגשנו עם התגובות ש של הורינו והמסרים שקיבלנו מהם, אולי נדע ביתר קלות מה נכון לנו.

נדמה שהעצה המרכזית שלנו היא לפתוח ערוצי תקשורת ולא להירתע מהרתיעה הראשונית. בדרך כלל, מיד אחריה תבוא הסקרנות. חשוב שהילדה או הנערה שאתנו תדע שמבחינתנו הנושא "נמצא על השולחן". כך, אולי היא תעלה את הנושא כשיהיה לה צורך בכך.

מרביתנו גדלנו בסביבה שהעבירה מסר ש"אלו דברים שלא מדברים עליהם" – קרי, מין. אך היום השאיפה שלנו אמורה להיות שהילדות והילדים ילמדו מאתנו את הבסיס, ולא ישאבו ידע מעוות מהאינטרנט או מחברות וחברים. מין הוא אחד הנושאים המדוברים ביותר בתרבות שבה אנחנו חיים כיום, כך שאם המבוגרות האחראיות אינן מדברות, יש שפע מקורות מידע זמינים אחרים.

חשוב גם לעסוק בטוב. להימנע מלהיכנס לשיח שכולל רק אזהרות וסיכונים, ולעודד גם שיח של הנאה וצחוק. חשוב מאוד לדבר על מהי מיניות בריאה וטובה. עצה זו תקפה לכל קבוצות האוכלוסייה: גם אם אנחנו מגיעות מתפיסת עולם תרבותית או דתית, שאינה מעודדת קיום יחסי מין לפני הנישואים, וגם אם אנחנו מדברות מתוך תפיסת עולם חילונית שמדברת על הקשר שבין מין, אהבה ורגשות; גם אם אנחנו סבורות שכדאי להמתין  לאדם, לזמן ולמקום, שבהם הנערה תרגיש – בלב ובבטן – שמתאים ונכון לה לקיים יחסי מין בפעם הראשונה; וגם אם הנערה תבחר שלא לקשור כלל בין אהבה למין. בכל מקרה – זו הבחירה שלה.  מבחינתנו, הכי חשוב שהנערה תרגיש שיש לה אתנו מרחב מוגן ומאפשר, שבו מותר ואפשר לדבר ולשאול על הכל.

שכלול יכולת ההקשבה שלנו יאפשר לנו להקשיב למסרים שאינם מדוברים, להיות רגישים לאותות שונים, לייצר מרחב שמכבד אוטונומיה על הגוף והנפש.

אם הגעתן עד כאן, סימן שהנושא חשוב לכן. אז קדימה, תתחילו לדבר. 

 

כתיבה

טל תמיר, מנהלת מרכז הידע ופעולה, "נשים לגופן" ומורה לאזרחות ולמגדר

טל וינטראוב, חברת ועדת העריכה של הספר "נשים לגופן"

דנה וינברג, מייסדת ומנכ"לית, עמותת נשים לגופן

עריכת לשון

דפנה לב, חברת ועדת העריכה של הספר "נשים לגופן"


[1] שתי הוראות הפעלה:

א.  חוברת זו פונה לנשות צוות חינוכי-טיפולי ולאימהות. אולי זה מבלבל לפעמים, אבל חשבנו שאין טעם להפריד, הרי כולנו מחנכות. ובהמשך לכך, רק אתן מכירות את הילדה/הנערה, את הבית שלכן, את המסגרת החינוכית ואת עצמכן. בחרו מה מתאים לכן מתוך שלל העצות.

ב.  כתבנו בלשון נקבה – ההתמחות שלנו היא נערות וכתבנו על צרכים, דגשים וקשיים בהקשרים אלו. בכל הנוגע למבוגרות/ים הרי שהמידע מתייחס לכל המגדרים, אלא במקרים שבהם התייחסנו מפורשות למגדר מסוים.

 

קישורים לקריאה וצפיה נוספת בנושא 

דנה וינברג וטל תמיר, 2018, ראיון לווינט, חינוך מיני – מה באמת יודעים הילדים?

דנה וינברג וטל תמיר, 2016, כתבה ל"שיחה מקומית"

מה היה קורה אם היינו מספרים לילדים שלנו שסקס הוא בעצם כיף, תרגום כתבה של אליס דרגר 

טל תמיר, מנהלת מרכז הידע והפעולה, נשים לגופן – סרטון, לבוא בטוב, מיניות

איך לדבר עם ילדים על מין, מתוך עיתון הארץ מרץ 2016, ראיון עם דנה וינברג, מנכ"לית ומייסדת נשים לגופן

סרטונים מרחבי הרשת