בחוץ בפנים/ קטע כתיבה אישי
רווקה בתל אביב, קצת מעל גיל שלושים. זה לא משהו נדיר. יש המון כמוני. כותבים עלינו בעיתונים, מדברים עלינו בטלוויזיה. אבל לא על זה אני רוצה לדבר.
אני רוצה לדבר על מה שאנחנו אוכלות.
אם אנחנו בכלל אוכלות, כי הלוא אנחנו בדיאטה מתמדת. אבל גם על זה אני לא רוצה לדבר. על זה כולם מדברים.
אני רוצה לדבר על מה אנחנו אוכלות כשאנחנו כבר אוכלות.
אפשר לחלק את זה לשני חלקים:
בחוץ ובפנים. מאוד פשוט.
כשאנחנו בחוץ, יוצאות עם חברות או לדייט, אנחנו אוכלות בכל מיני בתי-קפה מעוצבים. זה יכול להיות סלט שורשים עם רוטב ויניגרט תפוזים, דג ים עם פירה בטטות, לביבות בטטה של אורנה ואלה, ארוחת בוקר ישראלית מפנקת. או שאנחנו מרחיקות לכת והולכות למסעדה יקרה במיוחד ואז יכולות להזמין סטייק אנטריקוט או שוב דג. וכמובן סושי. אנחנו אוכלות הרבה סושי. מאקי, פוטומאקי, ניגירי, סשימי. נורא טעים.
אבל מה קורה כשאנחנו בפנים? כלומר בתוך הבית?
אין לנו למי לבשל. אין מי שיבשל בשבילנו.
זה תמיד נראה כל כך חסר טעם לבשל רק בשביל עצמי. כשאני כבר עושה את זה אני בדרך כלל מוצאת את עצמי אחרי שלושה ימים זורקת חצי סיר לפח.
דווקא הייתי רוצה שיהיה לי אוכל חם בבית. אוכל מבושל. אבל אני עסוקה, או עצלנית, או מרחמת על עצמי, או פשוט מרגישה שבאמת אין טעם לבשל כשאין בשביל מי.
אז אני קונה לחם קל וקוטג'. בימים ממש חגיגיים אני גם חותכת לי עגבנייה. לפעמים אני קונה חמש או שש מנות חמות ואותן אני אוכלת בערב מול הטלוויזיה. לפעמים אני יוצאת מגדרי ומכינה לי ספגטי ברוטב עגבניות. אני אוכלת מעט. אוכל מדכא. משעמם. חסר אהבה. אוכל שאף אחד לא בישל בשבילי מתוך אהבה.
כשזה כבר ממש בלתי נסבל אני נוסעת לאמא שלי. היא מבשלת בשבילי אוכל מלא באהבה. היא אורזת לי אותו בקופסאות פלסטיק סגולות שפעם הייתה בהן גלידה, וכשאני נוסעת חזרה אני יודעת שבמשך שבוע יהיה לי בשביל מה לחזור הביתה.
את הקופסאות הללו אני מחממת במיקרוגל, עד שלא נשאר בהן כלום.
אני יודעת שיש גם בחורות שנוהגות אחרת. כאלה שמבשלות, שמשגיחות על כל דבר שנכנס להן לגוף. כל מיני טבעוניות כאלה, ניזונות ממזון אורגני, בשלניות, אוהבות את עצמן. אבל אני לא מכירה נשים רווקות כאלה. אצל כל הנשים הרווקות שאני מכירה בתל אביב המקרר נראה בדיוק אותו הדבר – כמה קופסאות פלסטיק סגולות, שני קוטג', ובפריזר לחם קל. אולי איזו עגבנייה.
מתוך הספר 'נשים לגופן', 2011 בהוצאת מודן
