מדי כמה חודשים, לרוב בתקופות החגים, כשתורים ארוכים משתרכים מול מוקדים לחלוקת חבילות מזון לנזקקים/ות, עולה השאלה המכאיבה: האם יש רעב בישראל? התשובה מורכבת. אמנם אין בארץ ילדים עם בטן נפוחה המסתובבים יחפים ברחובות, אבל מאחורי תמונות "המקרר הריק" המככבות בטלוויזיה מסתתרת תמונה סמויה וקשה לא פחות של עשרות ואף מאות אלפי א/נשים החיים בישראל בחוסר ביטחון תזונתי.
חוסר ביטחון תזונתי מוגדר כמצב שבו אין נגישות מספקת וקבועה למזון מסיבות כלכליות, דבר המוביל לצריכה לא מספקת או לא סדירה של מזון. א/נשים החיים בחוסר ביטחון תזונתי נאלצים להסתפק במזון שאיכותו לא תמיד ראויה, שאינו מגוון ואינו מאוזן מספיק מבחינה תזונתית. לעתים קרובות, הם/הן נאלצים להשיג את מזונם בדרכים שאינן מקובלות חברתית ואינן שומרות על כבוד האדם, ודי להיכנס לבית תמחוי כדי לחוות באופן חד וצורב את משמעות הדבר.
אין כיום נתונים ברורים על מספר הסובלים/ות מחוסר ביטחון תזונתי בישראל, אך ההערכות נעות בין 8 ל-22 אחוזים מהאוכלוסייה. יותר מחצי מיליון נשים בישראל נמצאות מתחת לקו העוני, רבות מהן עומדות בראש משפחה חד-הורית. מדובר באוכלוסייה הפגיעה במיוחד להשלכות הקשות של חוסר ביטחון תזונתי.
למרות שלפי ההיגיון הפשוט מחסור במזון יוביל לרזון ולמשקל גוף נמוך, באופן פרדוקסלי נשים החוות חוסר ביטחון תזונתי נוטות יותר להשמנת יתר, וכתוצאה מכך נמצאות בסיכון גבוה יותר למחלות הקשורות בהשמנה, כדוגמת סוכרת ומחלות לב. סיבה אחת לכך נעוצה בצריכה מוגברת של מזון משביע ועתיר פחמימות אך נמוך בערכו התזונתי, כמו לחם ותפוחי אדמה. אך נראה שבנוסף לכך, נשים רבות החוות חוסר ביטחון תזונתי מפתחות דפוסי אכילה לקויים המובילים להשמנת יתר. כך למשל, נמצא שנשים שחיות בחוסר ביטחון תזונתי ומקבלות קצבאות הבטחת הכנסה או בולי מזון, מפתחות הפרעות אכילה מסוג "אכילה וצום" ("feast and fast"), ועוברות מבולמוסי אכילה של כמויות גדולות של אוכל עתיר אנרגיה לצום ולהימנעות מאוכל. המחזוריות של בולמוסי האכילה והצום תואמת את זמני קבלת הקצבה החודשית. המעגליות הזאת בדפוסי האכילה גורמת לגוף לאגור שומנים בזמן הבולמוסים, על מנת שיהיו לו "רזרבות" לתקופות הצום. מכאן הדרך להשמנת יתר קצרה.
נשים החיות בחוסר ביטחון תזונתי מספרות פעמים רבות גם על החרדות בשל חוסר היכולת להשיג למשפחתן מזון באיכות ראויה. אחד המאבקים שנתנו לתחושות אלו ביטוי חריף היה "מאבק הלביאות": בשנת 2004, כשנה לאחר קיצוץ הקצבאות לנשים חד-הוריות, התארגנה בבאר שבע קבוצת נשים שהביעו את מחאתן וזעקתן על חרפת הרעב שאליה נקלעו. נשות הקבוצה נכנסו לסופרמרקט והודיעו למנהל כי בכוונתן למלא את עגלותיהן במוצרי מזון ולצאת מבלי לשלם. "לא ניקח איפור או תמרוקים," הן הבטיחו, "רק אוכל, כדי שיהיה לנו מה לתת לילדים בשבת." השם "לביאות", אגב, נבחר כיוון שלביאה תעשה הכל כדי להגן על הגורים שלה, והתייחס גם לפנתרים השחורים שהובילו את מחאת השכונות בשנות השבעים. חוסר הביטחון התזונתי של "הלביאות" הוביל לחוויה של קושי בהישרדות ופגיעה עמוקה ביכולתן להגן על משפחתן ולספק לילדיהן את הדרוש להם ברמה הבסיסית ביותר.
הפתרון לבעיית חוסר הביטחון התזונתי אינו בתי תמחוי או חלוקת חבילות מזון לנזקקים. על מנת להבטיח נגישות למזון בריא לכלל האוכלוסייה נדרשת מדיניות חברתית וכלכלית שתבטיח את היכולת של א/נשים להתקיים בכבוד, אם באמצעות תעסוקה הוגנת ואם באמצעות תמיכה וסיוע מהמדינה.
רונית הד, אמא לשניים, מנהלת שתיל – שירותי תמיכה וייעוץ לקידום שינוי חברתי
מתוך הספר נשים לגופן, 2011 בהוצאת מודן
