בנות נוער רבות, ממנעד רחב של זהויות ושל העדפות מיניות, מאתגרות במהלך גיל ההתבגרות את המיניות והמגדר שלהן ושואלות שאלות על זהות נשית/גברית או על סקס. חלקנו מזהות שאנו לסביות, קוויריות או טרנס כבר בתקופת התיכון או בחטיבת הביניים ומתלבטות האם לשתף את החברות/ים שלנו. התהליך יכול להיות מפחיד ומרגש כאחד. ייתכן שנתקשה למצוא חברים/ות שיקשיבו לנו מבלי לשפוט אותנו או מבלי שיחושו מאוימים. המשפחות שלנו עלולות לא לקבל אותנו ויאמרו לנו שזהו רק שלב זמני, או שאנחנו לא מבוגרות מספיק על מנת להחליט בנוגע לזהות שלנו. בני/בנות נוער שמזהים עצמם כהומואים, כלסביות, כקווירים/יות או כטרנסים/יות נמצאים בסיכון גבוה לחוות דיכאון, לפתח נטיות אובדניות או להיזרק לרחוב.

הגיוני וטבעי להרגיש בלבול, דיכאון או כעס על היותנו שונות, ולכן חשוב למצוא גברים ונשים שיבינו אותנו ויתחברו אלינו בתקופה מבלבלת זו. בני/בנות נוער הומואים, לסביות, קווירים/יות וטרנסים/יות קיימים בכל מקום. גם בסביבתנו נוכל למצוא חברים וחברות שמתלבטים באותם לבטים כמונו. כמו כן, ניתן לפנות למרכזים שמציעים ייעוץ חינם, קבוצות תמיכה, קבוצות חברתיות ושירותים סוציאליים בערים שונות (מידע נוסף על יציאה מהארון של בני/בנות נוער,ראו: פרסר, 2011).

הפגנת נוער להטבק 2018, אורן זיו אקטיבסטילס

לצאת מהארון בפני עצמנו

היציאה מהארון היא חלק מתהליך ממושך של קבלה והשלמה עם ההעדפה המינית או הזהות המגדרית שלנו, וקבלת החלטה עד כמה אנו מעוניינות להיות גלויות ופתוחות בנוגע לכך. לרוב, עוד לפני (או במקביל) היציאה מהארון בפני אחרים/ות, אנחנו יוצאות מהארון גם בפני עצמנו. אנחנו מכירות במשיכה שלנו לנשים אחרות, או בחוסר ההזדהות שלנו עם מאפיינים הקשורים למיננו הביולוגי.

מרביתנו יוצאות מהארון יותר מפעם אחת במהלך חיינו. כך למשל, אנחנו יכולות לצאת מהארון כלסביות או כביסקסואליות ומאוחר יותר לצאת מהארון כטרנסג'נדרים/ות או כטרנסקסואלים/ות. או לצאת מהארון מול חברה, ואז מול אמא ושוב בלימודים או במקום העבודה. נוכל גם לצאת מהארון במידה והזהות שלנו עדיין מתפתחת ואנחנו בוחנות מחדש את המיניות, ההעדפה המינית או הזהות המגדרית שלנו יכולה להיות תהליך מאתגר, שעשוי לסייע לנו לגלות מה גורם לנו לחוש בנוח בגופנו ולמי אנו נמשכות.

"היציאה שלי מהארון באה ממש במקביל לזה שהתחלתי להופיע כדראג קווין. מול החברים זה קרה קודם. כשהתחלתי להתפרסם כטלולה בירושלים זה היה בלתי נמנע. לא באתי ואמרתי להורים אני הומו אבל הם הבינו. הם קיבלו את זה קצת קשה. אבא שלי קיבל את זה יותר טוב מאמא שלי. הוא היה מסיע אותי להופעות. כל זה היה בתקופת התיכון. אבא שלי הגיע למצעד הגאווה כשהנחיתי וצילם. ולאט לאט גם אמא שלי קיבלה את זה. היא באה מבית פולני שהכל אוי ואבוי, אבל היא ראתה שכולם נהנים והיום היא רואה שזה גם פרנסה מאוד טובה. זה דברים שעברו דרך. פעם היה חשוב לאמא שלי שאם אני מתראיין לעיתון שלא יהיה את השם שלי אבל היום היא גאה בי, היא רואה שאני עושה את זה טוב. חברים תמיד קיבלו את זה ותמיד באו להופעות. תקופת החטיבה הייתה תקופה חשוכה כי זה היה בית-ספר שכונתי. פתאום אתה הופך לסלב וההוא שצחק עליך עכשיו בא אליך בסוף ההופעה ואתה בעמדה יותר גבוהה. יש בזה תחושה של ניצחון."

לצאת מהארון בפני המשפחה, החברות, החברים והעולם

ההזדהות כלסביות, כביסקסואליות, כקוויריות או כטרנסים מול א/נשים אחרים יכולה להיות אחת החוויות הקשות והמשמעותיות ביותר בחיינו. זו יכולה להיות חוויה משחררת ומעצימה או חוויה מינורית שלא משפיעה על התנהלותנו בעולם. חלקנו לא יכולות לצאת מהארון או יכולות לצאת ממנו באופן חלקי בלבד, בגלל עבודה, משפחה, מעמד כלכלי או מוצא אתני.

כל אחת מחליטה באיזו מידה היא רוצה לשתף את המשפחה, את החברים/ות או את העמיתים/ות לעבודה בנוגע למיניות ולזהות המגדרית שלה. אנו יכולות גם להחליט לצאת מהארון רק בחלק מהמעגלים בחיינו. למשל, רק בפני חברים/ות, כי אנחנו מגיעות ממשפחה שמרנית, או בפני משפחה וחברים/ות אך לא במקום העבודה, משום שאנו זקוקות לכסף ולא יכולות לקחת את הסיכון שזה ישמש כנגדנו. עבור הרבה לסביות, ביסקסואליות וטרנסג'נדריות היציאה מהארון היא תהליך ארוך, קשה ומתמשך. במהלך החיים נעבור שוב ושוב את היציאה מהארון בעוצמות משתנות, בכל פעם שנפגוש א/נשים חדשים, נעבור ממקום למקום ונעמוד במצבים חדשים.

עבור מי מאיתנו שהמראה החיצוני שלהן חורג מהנורמה, אפשרויות הבחירה מצומצמות יותר והחברה דורשת מאיתנו לצאת מהארון. בּוּצ'יות, למשל, מסווגות מייד כלסביות משום שבתרבות שלנו מראה גברי מזוהה עם לסביות. אם אנחנו טרנסקסואליות/ים, לעתים אין לנו ברירה אלא לצאת מהארון כפועל יוצא מהשינויים הפיזיים שאנו עוברות/ים.

 "הייתי במצעד הגאווה וצעדתי בקבוצה של טרנסג'נדרים וחזרתי הביתה עם הסמל הטרנסג'נדרי ואחותי שאלה אותי מה זה. וגם אנשים אחרים דיברו אלי בלשון זכר. תוך שלושה חודשים עברתי כגבר. הקול שלי ירד מאוד מהר ואז יכולתי לעבור כגבר די בקלות. גם פיזית אני די גבוה וקצת רחב אז זה עבד. אבל לשער-פנים לקח הרבה זמן, כמעט שנתיים. אחרי כשנה בני המשפחה עברו לדבר בלשון זכר מעצמם. הייתה קבלה בצורה מאוד עמוקה ואמיתית ורחבה. הם השגרירים שלי בעולם ומפיצים את התורה המגדרית לכל עבר. אחותי הקטנה התחילה, היא מספרת לחברים ואפילו מתבדחת על זה. לא הייתי צריך לצאת מהארון במשפחה, ההורים שלי עשו את זה בשבילי, הם סיפרו לחברים ולמשפחה המורחבת ואפילו לסבא שלי שהוא די שמרן. זאת לא רק קבלה, מדברים על זה. וכל התמונות הישנות שלי נשארו. זאת אומרת, אין מחיקה של העבר."

היציאה מהארון יכולה להיות חוויה משחררת שתאפשר לנו להיות פתוחות וגלויות עם אחרים/ות בנוגע לזהות או לתשוקות שלנו. עם זאת, עלינו לשמור על עצמנו ולחשוב מתי ולמי אנו מעוניינות לתת את המידע האינטימי הזה על חיינו, כך שגם אם נבחר להיחשף נעשה זאת מתוך עמדת כוח ובחירה אישית ולא מתוך אילוץ או איום [1].

"אני לא ממש מרגישה צורך לצאת מהארון, כי אני לא מרגישה שאני בתוך שום ארון. אני לא מסתירה את זה שאני ביסקסואלית בשום שלב. ברגע שזה עולה בשיחה זה עולה ואני לא נמנעת מלהגיד דברים שחושפים את זה. כמעט כל מי שאני מכירה יודע שאני ביסקסואלית בלי שניהלתי איתו שיחה על זה ש'כן, אני שוכבת גם עם בנות.' אני מתייחסת לזה כחלק ממני ולא כאל שונות שאני צריכה להצהיר עליה. מעולם לא ניהלתי עם ההורים שלי שיחת יציאה מהארון. אם כי גם מעולם לא טרחתי להסתיר מהם את היותי ביסקסואלית. ההורים שלי נורא ליברליים בנושא הזה. כשהייתי בת שש-עשרה אבא שלי לקח אותי מיוזמתו למצעד הגאווה."

ההחלטה האם לצאת מהארון או לא ומאפייניה של חוויה זו מושפעים גם מנסיבות החיים שלנו.

"בירושלים תמיד ידעתי שאני לא יכול ללכת כולי לבוש בדראג כי זה תמיד גורר תגובות. בתל אביב זה תלוי באיזה אזור. אם זה באזור של דרום תל אביב יש מלא ערסים שצועקים שתמותו. לא נתקלתי בתגובות אלימות אבל זה יכול להיגרר למצבים כאלה."

נשים מזרחיות, בדומה לנשים ממוצא אתני ממיעוט אחר, מתמודדות לעתים עם החלטות קשות בנוגע למיניות, למגדר וליציאה מהארון. פעמים רבות הן חוו במהלך חייהן אפליה בשל מוצאן ולכן מעדיפות שלא לצאת מהארון כדי להימנע מאפליה נוספת הקשורה למיניותן. בחירה זו נוגעת לפעמים גם לניסיון להגן על משפחותיהן – שהתמודדו לעתים עם גזענות ונאלצו להיאבק על מקומן בזהות הישראלית – מפני שוליות חדשה העשויה לגרור הדרה נוספת. נשים ממיעוטים אתניים שונים, כמו נשים מזרחיות, נשים אתיופיות ונשים מחבר העמים, מסתכנות לא רק בהתנכרות מצד הקהילה והמשפחה שלהן בעת היציאה מהארון, אלא גם בהתמודדות עם אפליה גזעית בתוך הקהילה שיוצרת הפרדות ומחלוקות [2].

"אני בת להורים ששניהם באו ממרוקו. אנחנו חמישה ילדים. יש לי ארבעה אחים. אני בת יחידה, קטנה. זה לא מקרי, אמא שלי רצתה בת ולהלן משפחה של חמישה ילדים. אחרי שיצאתי מהארון היה משבר מאוד גדול. כל פעם שדיברתי איתה היא פרצה בבכי. זה היה ממש משבר אינסופי. היא לא מקבלת את זה, אני לא בטוחה אם היא יכולה בכלל. אמא שלי מובילה פרויקט. מבחינתה, היא חיכתה כל החיים לבת, היא חיכתה לחתונה שלי, לבעל שאני אכיר, לילדים. גיל עשרים ושבע, מבחינתה, זה גיל שאמור להיות לי לפחות ילד אחד, אם לא יותר. זה ברור שאין לסביות מזרחיות. זה מה שגידלו אותי להאמין, שאצלנו אין דברים כאלה ואסור אפילו להגיד את המילה. מגיל קטן היה מאוד ברור מה חשוב שאדע לעשות – לנקות ולבשל, ואיך חשוב שאיראה, מאוד נשית. הכל עבד לאמא שלי, חוץ מדבר אחד – תמיד ידעתי שאני רוצה אשה ולא גבר, למרות שבמראה אני דווקא רוצה שהיא תהיה גברית. וזה אולי קשור לרצון שלי להיות דומה לה למרות הכל."

הקשיים שחוות נשים היוצאות מהארון מוכפלים ומשולשים בכל מקרה של "חריגה" נוספת מגבולותיו החברתיים של המובן מאליו ההטרוסקסואלי. למשל, לסביות שמנות חוות לעתים אפליה על בסיס משקל הן בקהילה הקווירית והן בעולם הסטרייטי. נקודת מבט סטרייטית נורמטיבית מניחה לעתים קרובות שנשים שמנות או גבריות הן א-מיניות או לסביות, לא מבחירה או בשל נטייה אלא משום שלא הצליחו למצוא גבר. גם לסביות, ביסקסואליות וטרנסים עם מוגבלות מתמודדות עם אתגרים נוספים ביחס לזהות הקווירית וליציאה מהארון. אנחנו עלולות להתמודד עם הומופוביה או טרנסופוביה בתוך קהילת הא/נשים עם המוגבלות ואנו עלולות גם להיאבק על מנת למצוא מקום בקרב הקהילה הלהט"בית.

[1] להרחבה על ההבניה התרבותית של ה"ארון" ועל תפיסה ביקורתית שלו, ראו: סדג'וויק, 2003: 303–-329.

[2] לדיון נוסף בזהויות שונות של לסביות, ראו: פרסר, 2011. פרק 10, 'יחסים עם נשים, לסביוּת', בתוך "נשים לגופן". הוצאת מודן.

סגירת תפריט
דילוג לתוכן