ההגירה חרוטה על הגוף בתווי הפנים, בצלילי הקול. במבטא.
כשהגעתי לישראל בגל העלייה הגדול של תחילת שנות התשעים, מלאו לי תשע שנים.
צילום, טל שוחט
את הקשר התרבותי בין רוסיה לזונה הכרתי הרבה לפני שלמדתי על הטרדה מינית של נשים רוסיות שלא מודעות לזכויותיהן, על ניצול כלכלי של מהגרות על ידי חברות כוח אדם ועל נשים שמצוקת אפשרויות הפרנסה דוחפת אותן לעסוק בעבודות מין.
דימוי הגוף איננו רק כיצד אני רואה את גופי, אלא גם – כיצד אני מדמיינת אותו בעיני אחרים, אילו משמעויות הם מעניקים לו, כיצד קוראים אותו. כמי ש"רואים עליה" את הרוסיוּת, האופן בו נתפס גופי במרחב הציבורי מעולם לא היווה עבורי תעלומה. דימוי גופי התעצב ונבנה בתוך מציאות שבה גוף של "רוסיה" מגלם נגישות מינית. פעם רציתי להיות זונה. בסוף נהייתי לסבית ושמאלנית.
הניסיון של נשים מהדור של אמי לימד אותי כי גופה של העולה, החדשה או הותיקה, לא מפסיק לעולם להיות גופה של אשה מהגרת. גם עליהן "רואים", אבל אחרת. במציאות הכלכלית-חברתית אליה הן נקלעות בישראל, הגוף לנצח ממשיך להיות קשור במאפיינים של הגירת עבודה: טיפול בילדים, סיעוד קשישים, ניקיון בתים ומשרדים.
כמהגרת, הגוף שלי כמו מכריז "אני לא מכאן". הגוף שלי ואני, יש לנו עבר משותף – לפני ישראל. אנחנו באים ממקום אחר. לכן השליטה של המקום הזה עלינו היא מוגבלת. הזרות הזאת משמשת לי הגנה ויוצרת מרחק בטוח מהמשמעויות שמושלכות עלי, על הגוף שלי, על המיניות שלי. המדהים מכל הוא שבזרות אני מוצאת גם הבטחה לעתיד – לגלות את עצמי במקומות אחרים, במשמעויות אחרות, בנשים אחרות.
