החוויות שלנו בתקופת אמצע החיים מעוצבות, במידה רבה, גם על ידי הרקע המעמדי והתרבותי שלנו ועל ידי הזהות המינית שלנו. אמונה ועמדות רוחניות שונות יכולים להיות מקור כוח משמעותי בעבור חלק מהנשים. היכולת או חוסר היכולת לדבר בפתיחות עם אחרים/ות על מה שמעסיק אותנו, הצורך שלנו לשמור על חזות חזקה כלפי חוץ תלויים גם בתרבות שממנה באנו ומעמדנו בחברה.
"הלכתי לרופא והוא מיד הרגיע אותי שהכול נורמלי. גם ידעתי על זה מאמי ומאחותי. איתן דיברתי. אמי סיפרה לי שגם היא גמרה את הווסת שלה בגיל 45 כמוני. אחותי המשיכה עד גיל 50. אמא שלי אמרה לי – את כמוני. אנחנו אותו דבר. זה הרגיע אותי. … רק בעניין הפסקת הווסת דיברתי עם אמי ואחותי. על התחושות האחרות לא דיברתי. אני מתביישת, לא נהוג אצלנו בחברה הערבית לדבר על הנושא אז שמרתי בבטן".
מהגרות חוות לעיתים קושי גדול משום שהן נאלצות להתמודד גם עם פערים תרבותיים וערכיים בין החברה שממנה הגיעו לחברה שבה הן חיות כעת. ישראל כחברת מהגרים עדיין איננה רגישה תמיד למאפיינים הבריאותיים והחברתיים הייחודיים ונוטה להתעלם מהן. במחקר שנערך ב-2006 בקרב נשים במנופאוז, עלה שנשים ממוצא אתיופי הגיעו פחות מנשים ישראליות אחרות לביקור אצל רופא/ת נשים (65% מהנשים האתיופיות לא מבקרות אצל רופא/ת נשים לעומת 35% משאר הנשים), הרופאים/ות מצידם גם פחות שאלו אותן על אוסטיאופורוזיס (88% מהנשים האתיופיות לא נשאלו לעומת 50% מיתר הנשים) והן גם כמעט שלא נשלחו לבדיקת צפיפות עצם (8% מהנשים האתיופיות נשלחו לבדיקה זו), לעומת נשים אחרות (48% מהן נשלחו) (Tandeter, Masandilov, Kemerly & Biderman, 2007).
