רינה פוטרה מעבודתה כשהייתה בחודש החמישי להיריונה. הבוס שלה הסביר שהוא צריך עובדות ש"לא ייעלמו לו באמצע השנה". מיואשת ופגועה, היא אספה את חפציה ועזבה את המשרד. נעמה גילתה בשיחות עם הקולגות, שהשכר שלה נמוך ב30% משל שלושת העובדים האחרים המחזיקים בתפקיד זהה לשלה, כולם גברים. היא כינסה את כל הנשים העובדות בחברה, ויחד הן הגישו מכתב חריף להנהלה ודרשו דיון בסולמות השכר בארגון. בעוד רינה קיבלה את רוע הגזירה, נעמה התארגנה למחאה נגד חוסר השוויון. מהן הסיבות הפסיכולוגיות להחלטות השונות שהן קיבלו?
ניצוץ המניע הראשוני לפעול למען שינוי חברתי הוא חוויה של אי-צדק. מרגע שאנחנו תופסות מצב כלא-צודק, מתעוררות בנו מצוקה ותחושות של אי-נחת.
הדרך ה"קלה" והמהירה ביותר להפגת תחושות לא נעימות אלו היא הצדקה של המצב. למשל, נניח שנעמה הייתה חושבת שזה מוצדק שהיא מקבלת שכר נמוך יותר מהגברים, אולי בגלל שהיא נאלצת לקחת יותר ימי חופשה ומחלה כדי לטפל בילדים שלה. אם הייתה חושבת כך, סביר להניח שלא הייתה נוקטת בצעדים לשנות את המצב.
אמנם על פניו תיראה לנו החלטה כזאת כתמוהה: למה לא לעשות משהו כדי להיטיב את מצבנו? אבל מסתבר שיש לנו לא פעם מוטיבציה פסיכולוגית להצדיק את המצב הקיים. תופעה זו, של "הצדקת המערכת", מביאה א/נשים לתפוס את ההסדרים החברתיים, הכלכליים והפוליטיים כהוגנים ולגיטימיים. למה זה קורה? כיוון שיש לנו צורך להאמין שהעולם שאנחנו חיות בו הוא עולם צודק, ושכל אחד/ת מקבל/ת את מה שמגיע לו/ה. האמונה הזאת מקנה לנו תחושה של וודאות ובטחון לגבי העתיד. במילים אחרות, נעדיף את "השטן המוכר" על פני "השטן הלא-מוכר", אפילו אם זה האחרון טומן בחובו סיכוי לשינוי שיהיה לטובתנו. התמיכה במערכות הקיימות מתחזקת עוד יותר כשיש תחושה של איום כללי, ביטחוני או כלכלי. כך, ממשלות רבות מצליחות לחזק את התמיכה בהן על ידי החרפת תחושת החרדה בקרב הציבור מפני איומים ביטחוניים.
סיבה נוספת לכך שאנחנו לא תמיד פועלות לנוכח מצבים של אי צדק היא החשש מעימות וקונפליקט: אם נכיר בקיפוח נצטרך קודם כל להכיר בכך שאנחנו נמצאות במצב של חולשה וחוסר אונים. רק אם נצליח לספר לעצמנו סיפור אחר – במקום סיפור של חוסר אונים סיפור של אומץ, של תקווה ושל הזדמנות לשינוי, רק אז נוכל להפוך את ההכרה באי-צדק לכוח מניע לפעולה.
אבל גם אז לא בהכרח נפנה לפעולה לשינוי חברתי. התחושה שאנחנו סובלות מחוסר צדק יכולה להוביל אותנו לפעול לתקן רק את המצב שלנו, כפרט. למשל, נעמה יכולה לפנות להנהלת הארגון שלה ולדרוש העלאה בשכר. מה גרם לה לפעול למען שינוי קולקטיבי, המבטא את הצרכים והדרישות של כל הנשים בארגון?
כשאנחנו תופסות את עצמנו כחלק מקבוצה, ושהפגיעה בזכויות שלנו נובעת מהיותנו משויכות לאותה קבוצה (למשל נשים, שחורים, לסביות, מזרחיים), יש יותר סיכוי שנפעל למען שינוי חברתי רחב יותר ולא רק למען תיקון עבור עצמנו. הקיפוח כבר לא נתפס כבעיה פרטית שלי, אלא כבעיה של הקבוצה אליה אני משויכת. לכן, ההזדמנויות לשוחח על תחושות של חוסר צדק עם חברות נוספות העוברות חוויות דומות הן חשובות ביותר, כיוון שהן ממסגרות את חוויית הקיפוח כחוויה משותפת. הזדמנויות אלה מספקות גם אישור וחיזוק לפרשנות שלי את המצב, מחזקות את הזהות הקבוצתית ויוצרות סיפור משותף שיכול להוות בסיס לפעולה משותפת לשינוי.
ולבסוף, פעולה לשינוי לא תצמח אם לא תהיה לנו האמונה שאנחנו יכולות להצליח. אמונה זאת מבוססת על שלושה מרכיבים חיוניים: תפיסת המסוגלות העצמית שלי – עד כמה אני יכולה להקדיש זמן, אנרגיה ומשאבים לפעילות בקבוצה המקדמת מאבק ציבורי; תפיסת המסוגלות המשותפות שלנו כקבוצה – עד כמה פעילות הקבוצה יכולה להביא לשינוי; ותפיסת הערך המוסף הייחודי שלי בקבוצה – כלומר עד כמה עצם השתתפותי במאבק תהווה תרומה משמעותית להצלחתו.
