סרטה של הבימאית נטעלי בראון, שהוקרן לראשונה בפסטיבל הסרטים בירושלים בשנת 2006, מספר את סיפורן של ארבע נשים שחוו אונס או גילוי עריות. הנשים מספרות את סיפורן האישי בפנים גלויות ובמבט ישיר למצלמה ומעבר לה, לחברה כולה, הנאלצת ומחויבת להתמודד עם כתב אשמה נוקב ועוצמתי. הסרט משלב בין ארבע העדויות העכשוויות לבין מיתוסים עתיקים של אונס, הלקוחים מהספר 'מטמורפוזות' של המשורר הרומי אובידיוס. ארכנה, מספרת הסרט, היא דמות מיתולוגית שנענשה על ידי האלים והפכה לעכביש משום שטוותה בנול את מעשי האונס שלהם (ובכך חשפה את המעשים). בסרט, ארכנה טווה את העדויות לצד סיפורי האונס המיתולוגיים.

הסרט 'מתמורפוזה' חתרני בפעולתו נגד ההשתקה הכלל-מערכתית הנכפית על קורבנות התקיפה המינית, השתקה האופיינית כל כך לחברה שלנו, ונגד השתיקה שהן מפנימות וכופות על עצמן. בסרט, ההשתקה המוחלטת במיתוסים נפרצת מול הדיבור הגלוי, העז, המדויק והצלול של הנשים המעידות. הן, שגם סיפוריהן הפרטיים הושתקו ללא הרף, מצליחות להיחלץ ממעגל הדממה ולהשמיע את קולן. הן מצולמות בקלוז-אפ גלוי, ישיר, מעצים ומועצם.

הסרט קורא תיגר על התפיסה כי נשים שעברו תקיפה מינית נדרשות להבליג, להסתיר את התקיפה ואת הבושה והקלון הנלווים אליה, להישאר אנונימיות בבית-המשפט או בתקשורת (שם הן יופיעו תחת הצללה, קולן יעוות ואחרים ידברו בשמן). ההסבר הנפוץ לתפיסה זו הוא הרצון "להגן על האשה", אך למעשה בדרך זו מתנערת החברה מאחריותה המוסרית להכיר במעשים אלה, לטפל בהם ולשנות את מערך הכוחות בחברה. הסרט מבקר את הצביעות החברתית הזו ומעלה את הדיון בנושא על סדר היום הציבורי, באמצעות הקרנות ברחבי הארץ ובעולם ושיחות עם נשים לאחר צפייה בסרט.

בסרט משולבות עדויות עכשוויות עם מיתוסים המופיעים בספרו של אובידיוס שנכתב לפני כאלף ומאתיים שנה, ומתוארים בו חמישים סיפורי אונס של נשים שעברו מטמורפוזה (שינוי צורתן לחיות, לצמחים או לדוממים). המטפורה המרתקת מדמה בדייקנות את תהליך הפוסט-טראומה של נשים שנפגעו מינית: ההשתנות לדבר אחר, תחושת הזרות כלפי הגוף ובתוך הגוף, הדיסוציאציה. השילוב בין אז והיום מצביע על יחסי הכוחות בין גברים ונשים בחברה. הפגיעה בנשים אינה מקבץ מקרים פרטיים, אלא תופעה עתיקה ועמוקה שמקורה ברצון לשלוט ויש לה דפוסי ביטוי שונים. אונס וגילוי עריות הם ביטויים כואבים במיוחד של השליטה בנשים.

הסרט עוסק בתכנים פמיניסטיים ונעשה בשיטות עבודה פמיניסטיות: צוות העובדות הורכב מנשים בלבד, דבר נדיר בתעשיית הקולנוע. הנשים, שהתנדבו להופיע בסרט, שותפו במהלכו וצפו בחומרי הגלם כחלק מהחזרת השליטה על חייהן, שליטה שנגזלה מהן בברוטליות.

תקציר ריאיון שערכה נטלי ברוך עם בימאית הסרט נטעלי בראון, 2008

גלעד אופיר, צילום