מחלות בלוטת התריס- תת פעילות

מחלות בלוטת התריס

בלוטת התריס היא בלוטה בצורת פרפר הממוקמת בצוואר (משני צדי הגרוגרת). הבלוטה מפרישה הורמון שתפקידו לווסת את צריכת האנרגיה ושימורה (ויסות המטאבוליזם של הגוף). ההורמון מופרש מבלוטת התריס בשתי צורות: T3 ו-T4. את רמות ההורמונים הללו אפשר לבדוק באמצעות בדיקת דם פשוטה. ייצור ההורמונים על ידי הבלוטה מווסת על ידי המוח. כאשר יש צורך בייצור מוגבר של ההורמון מופרש מבלוטת יותרת המוח הורמון מעורר פעילות (TSH – Thyroid Stimulating Hormone). הורמון בלוטת התריס מכיל יוד, ולכן במקומות שבהם יש חסר או עודף יוד בתזונה יש שכיחות גבוהה יותר של מחלות בלוטת התריס. מחלות בלוטת התריס מתחלקות לעודף פעילות של הבלוטה, תת-פעילות של הבלוטה ומחלות שאינן משפיעות על רמת ההורמון (גידולים, למשל).

תת-פעילות בלוטת התריס (Hypothyroidism)

תת-פעילות של בלוטת התריס הוא מצב שבו רמות הורמוני בלוטת התריס נמוכות מדי. מצב כזה נגרם ברוב המקרים (95%) כתוצאה ממחלה של בלוטת התריס עצמה. לעתים נדירות נגרמת תת-פעילות בשל חסר ב-TSH המיוצר על ידי בלוטת יותרת המוח. תת-תריסיות שכיחה בקרב נשים פי 5–8 יותר מאשר בקרב גברים. שכיחותה גוברת עם הגיל.

התסמינים האופייניים לתת-תריסיות

התסמינים האופייניים הם חולשה, עייפות, אי-סבילות לקור, קוצר נשימה במאמץ, עלייה במשקל, איטיות מחשבתית, עצירות, עור יבש, צבירת נוזלים (בצקת), דילול הגבות ונשירת שיער, דיכאון, הפרעות במחזור החודשי, היפרליפידמיה (עודף שומנים בדם), יתר לחץ דם ודופק איטי. בתינוקות ובילדים ייתכנו פיגור שכלי ועיכוב בגדילה.

אבחון תת-תריסיות

האבחון נעשה על ידי בדיקת דם לרמת הורמוני בלוטת התריס ורמת TSH. רמה נמוכה של הורמוני בלוטת התריס מצביעה על תת-תריסיות. רמת TSH גבוהה מעידה על מחלה שמקורה בבלוטה עצמה (במקרה זה המוח מנסה לגרום ליצור יותר הורמוני תריס על ידי שחרור יותר TSH). רמת TSH נמוכה מצביעה על מחלה בבלוטת יותרת המוח האחראית על שחרור TSH.

הגורמים לתת-תריסיות

יוד

יוד הוא מרכיב חשוב של הורמוני בלוטת התריס. חסר יוד ועודף יוד יכולים שניהם לגרום לתת-תריסיות. הגורם השכיח ביותר בעולם כולו לתת-תריסיות הוא חסר ביוד. חסר זה קיים, בדרך כלל, בארצות לא מפותחות, בעיקר באפריקה ובדרום אמריקה. מזונות עשירים ביוד הם דגים, מלח ים, ביצים, גבינת צ'דר.

דלקת כרונית של בלוטת התריס (מחלת האשימוטו)

זהו הגורם השכיח ביותר לתת-תריסיות באזורים שבהם אין חסר ביוד. דלקת כרונית זו היא דלקת אוטואימונית, כלומר נגרמת עקב כך שמערכת החיסון של הגוף תוקפת את בלוטת התריס (במחלות אוטואימוניות, מערכת החיסון של הגוף מזהה חלק ממנו כזר ותוקפת אותו. עוד על מחלות אוטואימוניות – בהמשך הפרק).

דלקת בלוטת התריס שכיחה פי 7 יותר בקרב נשים לעומת גברים, ונשים מבוגרות נמצאות בסיכון רב יותר ללקות בה. הגורם למחלה אינו ברור במלואו, וכנראה מדובר בשילוב של גורמים סביבתיים, גופניים (מתח, היריון) וגנטיקה, העלולים לגרום לרגישות יתר של נשים למחלה זו. מחלה זו היא כמעט תמיד מחלה כרונית.

תת-תריסיות איאטרוגנית

מחלה איאטרוגנית היא מחלה הנגרמת כתוצאה מטיפול רפואי. טיפולים הגורמים לתת-תריסיות הם כריתה של בלוטת התריס או הקרנה של בלוטת התריס (המשמשות לטיפול בתריסיות-יתר למשל) והקרנה של הצוואר (לטיפול בגידולים שונים). תרופות מסוימות עלולות לפגוע בתפקוד בלוטת התריס, כדוגמת ליתיום או אמיודרון (פרוקור).

גורמים נדירים

גורמים נדירים לתת-תריסיות הם מחלות המסננות את בלוטת התריס (למשל גידולים או עמילואידוזיס), ומחלות תורשתיות שבהן יש פגיעה בייצור ההורמון או בתגובת הגוף אליו.

הטיפול בתת-תריסיות

הטיפול בתת-תריסיות מבוסס על מתן הורמון סינטטי של בלוטת התריס, בעיקר T4. בישראל נקרא התכשיר אלטרוקסין. הטיפול ניתן בכדורים, שאותם יש ליטול בבוקר, כחצי שעה לפני ארוחת הבוקר או נטילת תרופות אחרות (לספיגה מיטבית). מינון הטיפול נקבע על ידי הרופא/ה המטפל/ת בהתאם לרמת ה-TSH בדם. רמת ה-TSH משתנה באיטיות בתגובה לטיפול, ולכן מקובל לבדוק אותה 4–6 שבועות לאחר שינוי המינון.

במהלך היריון יש צורך ביותר הורמוני תריס, ולרוב יש להעלות את מינון התרופה. אם אנו מתכננות להרות בזמן טיפול באלטרוקסין, חשוב להיוועץ ברופא/ה לעניין המינון המומלץ.

אם אנחנו מקבלות טיפול הורמונלי חליפי (אסטרוגן), גם אז מינון האלטרוקסין שיהיה עלינו ליטול יהיה גבוה יחסית.