"לא חשבתי שזה יהיה כל כך טוב. חופש מוחלט. כבר עשיתי את כל מה שמצפים מאדם שיעשה. התחתנתי וילדתי ולמדתי ועבדתי. עכשיו אני משוחררתמהרבה בחינות זו התקופה היפה ביותר בחיי" (אשה בת 72).

הזהות הנשית בחברה המערבית קשורה בפרקטיקות שונות של טיפוח הגוף והמראה החיצוני. יש נשים שמרגישות צורך להשקיע יותר בפעולות טיפוח ובמראה החיצוני, אחרות אינן מרגישות צורך לשנות את הרגלי הטיפוח שלהן ויש גם שחשות כי זהותן או מהותן הפנימית לא השתנתה למרות השינויים הגופניים. בעולם המערבי רווחת מוסכמה חברתית, שלפיה הגיל הוא האויב מספר אחת של האישה, ועליה לעשות הכול כדי "לנצח" אותו ולצידה יש היום תעשייה שלמה של "אנטי איג'ינג".

תעשיות היופי מגדילות מכירות באמצעות טיפוח מתמיד של אי נחת בקרב נשים. הן מגבירות את הסלידה מההזדקנות, מהקמטים ומהרפיון של העור באמצעות האדרת הקושי של נשים להתמודד עם השינויים במראה החיצוני והצעת מודל משופר המצוי ממש מעבר לפינה.

"אני חושבת שלכל בן-אדם יש תמצית והתמצית איננה משתנה, ומי שלא רואה את זה אז זו הבעיה שלו והוא אדם שלא רואה תמצית. יש אנשים שמכירים אותי שלא ראו אותי הרבה שנים. למשל אחד שפגשתי ואמר לי, 'את היית כל כך יפה, אני לא הייתי מכיר אותך.' זאת שהלכה איתי אמרה לו, 'גם עכשיו היא יפה.' ולי זה לא היה אכפת כי אני חושבת שהוא לא ראה את התמצית שלי, אז מה אם החיצוניות השתנתה?"

תעשייה הפרסום והיופי, מזינה את עולמנו, נוטעת בנו אשלייה של מציאות אמיתית. למעשה ביומיום אנחנו רואות מעט מאוד נשים אמיתיות בעירום או בתקריב והמציאות היא של נשים שעברו שינויים כירורגיים או באמצעות תוכנות פוטושופ למינהם.

אי הנחת מחוסר השלמות (כהגדרתה בעולם הפרסום) היא מכבש לחצים כולל על נשים "לטפח" את עצמן, משמע להאבק בתהלכים הטבעיים באמצעים כירורגיים, קוסמטיים ואחרים " Had Some Work Done": יישור האף, ציפויי חרסינה לשיניים, הסרת קפל מהעפעפיים, הרמת הגבות, מילוי קמטים וקווי הבעה, הזרקת בוטוקס, מתיחת פנים, מתיחת בטן, הגדלת חזה, הקטנת חזה, שאיבת שומן ודיאטות לא בריאות למיניהן. מקומן של נשים מבוגרות ואף זקנות ממש, לא נפקד משורות צבא הרזון, כפי שמדגימה באופן קיצוני תמונתה של דונאטלה ורסאצ’ה. ייתרה מכך, תעשייה זו מחזקת את הסטריאוטיפים החברתיים ומציגה נשים זקנות בצורה סטריאוטיפית כנשים א-מיניות (מתי ראיתן לאחרונה בסרט זקנה מקיימת יחסי מין או חלילה מאוננת?), כנשים כעסניות, תלותיות או כמי שכל מהותן היא גידול הנכדים. במקביל ניכרת התייחסות חיובית לסימני הגיל של הגברים, כגון קמטים ושיער מאפיר המחזקים סטריואוטיפים של עושר והצלחה.

מידת שביעות הרצון מהגוף מושפעת במידה רבה ממידת החשיבות שאישה מייחסת לגופה. ככל שנשים מתבגרות החשיבות שהן מייחסות להופעתן החיצונית, לצורת הגוף שלהן ומשקלו. נשים לאחר גיל המעבר נוטות להתמקד בהיבטים התפקודיים-בריאותיים של הגוף, ופחות באלו החיצוניים והחל מקבוצת הגיל 60 ומעלה, לעיתים חלה גם עלייה בדימוי הגוף (2004 Tiggemann).

צילום, אור קפלן

באופן כללי קיים קונצנזוס בספרות לגבי כך שדימוי הגוף נותר קבוע אך הבחינה של נשים מבוגרות הובילה להבנה שיש להבחין בין היבטים שונים של דימוי גוף, נראה שהתנהגויות ומרכיבים פסיכולוגיים הקשורים לדימוי גוף עשויים להשתנות עם התקדמות הגיל.

לדוגמא, 'ניטור הגוף' – האופן שבו נערות ונשים בודקות את גופן וחושבות עליו במונחים של כיצד הוא נראה במקום כיצד הוא מרגיש. בנות ונשים בחברות המודרניות עוברות תהליך סוציאליזציה שבו הן מפנימות את הפרספקטיבה של מתבונן חיצוני על גופן, ומתייחסות לעצמן כאובייקט שמסתכלים עליו, שמעריכים אותו ממבט חיצוני. הרגלים אלה של 'ניטור הגוף' ושל 'אובייקטיפיקציה עצמית' עלולים להוביל לרגשות שליליים שונים. במחקר נמצא כי ניטור הגוף, אובייקטיפיקציה עצמית, חרדה סביב הופעה חיצונית וסימפטומים של בעיות אכילה פחתו באופן מובהק עם הגיל.

בקבוצת הנשים הצעירות בגילאי 20-34, לאי שביעות רצון מהגוף הייתה השפעה חזקה על האופן שבו האישה תפסה את עצמה ועל ערכה העצמי, וזאת בניגוד לקבוצת הנשים בגילאי 50-65 בה הקשר בין מידת שביעות הרצון מהגוף להערכתן העצמית היה חלש יותר. ככל שנשים מתבגרות ומתרחקות מאידיאל היופי הן משנות את קבוצת השוות – קבוצת התייחסות שלהן – ומאמצות לעצמן אסטרטגיות קוגניטיביות, כהפחתת ציפיות או הערכה מחדש, בהקשר לגופן. המסקנה שהתקבלה מהמחקר היא שאימוץ אסטרטגיות קוגניטיביות מגבירות קבלה של הגוף המשתנה והכרה בו, וחשוב מכך, שומר על תחושת העצמי ועל ערכה העצמי של האישה. אם כך, אינטליגנציה רגשית גבוהה עשויה לסייע לנשים לקבל את גופן כפי שהוא, על אף חוסר ההלימה בין הגוף הממשי לגוף הנשי האידיאלי, כפי שהוא מוצג במדיה – אך נקודה למחשבה היא כיצד נייצר זאת?

מספר אמניות ישראליות העוסקות בנשים זקנות, וביופי שאיננו עונה לכללי היופי האידיאלי, בוחנות את הפרופורציות שהשתנו, העור שנבל והמותניים שהתעבו. רבות מהן מתייחסות דווקא ליופי ולעניין שבזקנה, המאפשר להם חופש מלא בהפתעות ובהבעות (בעוד היופי, האידיאלי מוגבל לכללים ומשאיר מקום מוגבל לדמיון). כך אישה זקנה יכולה להיות מגניבה, שובבה, מצחיקה, מפתיעה וכיפית כמו בעבודותיהן של חוה ראוכר ואורה ראובן או לעורר מחשבות כמו העבודות המורבידיות יותר של רות שלוס.

ראובן מציעה דרך אחרת להתייחס ליופי ואובדנו: "אנחנו יודעים שהאפליה מגיעה בשל החולשה ואובדן היופי שמביאה איתה ההזדקנות. כדי להילחם בכך נשים נוקטות באסטרטגיה לא נכונה: הן מכריזות שהן דווקא כן יפות, שיש יופי בבטן משתפלת ובשדיים נפולים, ושהן הרוויחו את הקמטים בכבוד. בכך הנשים משחקות לידי המציאות שבה זקנות אינן ראויות – לאהבה, לתפקידים, לכבוד – כי אינן יפות. הן מסכימות לכך שהיופי הוא פרמטר הקובע מי ראויה ומי אינה ראויה, והדיון באפליה מוסט דווקא על ידי הפמיניסטיות שבתוכנו לדיון במהותו של היופי… אל תדברו איתי על מהותו של היופי, אם כך. תנו לי לכאוב את אובדנו. תנו לי למצוא מראה אלטרנטיבי נעים, נוח, שהאסתטיקה שלו מבוססת על טיפוח, על בגד נאות שמכבד אותי ועל היופי שהיה. כי אין לכן יופי להציע לזקנות… נחמו אותי בנחמה אחרת, הגיונית יותר… אִמרו לי שצריך לקבל את המראה 'החדש', כי זה מה שיש. אִמרו לי שצריך להיכנע לזמן המנצח. אִמרו לי לחפש עניין בעשייה, בבילוי, בשימוש חכם של הזמן, כי זה מה שיש, זמן הווה".

 

סגירת תפריט
דילוג לתוכן