ארגון הבריאות העולמי (WHO) קובע ש"הזכות למיניות" היא זכות יסוד של כל אחת ואחד מאיתנו, והיא כוללת, בין השאר, את הזכות לחירות מינית, הזכות לעצמאות וביטחון מיני, הזכות לפרטיות מינית, הזכות לשוויון מיני, הזכות להנאה מינית, הזכות לביטוי עצמי מיני ורגשי, הזכות למידע וחינוך מיני והזכות לטיפול מיני.
הזכות למיניות היא זכות אדם לה אנחנו זכאיות ומעבר להיותה זכות הניתנת לבחירה האישית של כל אחת מאיתנו, הרי שהיא גם זכות המושפעת מאוד מהחברה שבה אנחנו חיות. המיניות שלנו מתעצבת כחלק מתהליך ההבנייה החברתית והיא תלויית הקשר אישי, חברתי, פוליטי ואף ציבורי. המיניות שלנו מתעצבת למשל ברמה האישית גם ביחס ישיר לדימוי הגוף שלנו המשפיע על הדרך שבה אנחנו חוות את מיניותנו. תפיסת המיניות שלנו מבוססת על: אופן ההתייחסות למיניות במשפחתנו הגרעינית; חווויות מעצבות לטוב (מגע אוהב, השתתפות בחוגי תנועה מיטיבה) ולרע (תקיפה, התעללות, איסורים, דימוי גוף שלילי); דימויים רווחים של ילדות ונשים באמצעי התקשורת ומכאן גם בקבוצת השווים; תפיסות דת ורוחניות; וגורמים חיצוניים כגון מדיניות ממשלתית.
תהליך גיבוש דימוי הגוף והדימוי העצמי והפיזי שלנו נבנה באמצעות תגובות של הסביבה כלפינו, כבר החל מתקופת הילדות. הדרך בה אחזו בנו ההורים, מידת החיבה והמגע במשפחה, השתתפות בפעילות ספורטיבית סדירה, הגנטיקה שמכתיבה את גופנו וכמובן היחס בסביבתנו למין לכל אלו השפעה מכרעת גם על תפיסת המיניות המתפתחת שלנו. כך סטריאוטיפים הנוגעים לגזע או עוצמה חברתית, מגדר, גיל, לקויות ונטייה מינית יכולים לדכא ולצמצם את המיניות שלנו. לעתים, אנחנו עדיין רואות את עצמנו דרך עיני המשפחה שלנו, מאהבים/ות שלנו, א/נשים שעובדים איתנו, מטפלים/ות ורופאים/ות ועוד ולא נותנות לעצמנו מקום להיות הסובייקט, לחוש ולהרגיש מה באמת מתאים לנו.
אמצעי התקשורת הן סוכן חיברות מרכזי המוביל אותנו להשוות את עצמנו לא רק לנשים בשר ודם, אלא גם לנערות ולנשים שאליהן אנחנו נחשפות בתקשורת (כתבי עת, קליפים, טלוויזיה, קולנוע, פרסומות, אינטרנט וכו'). המודל האידיאלי שנוצק באמצעות החוויה התרבותית-תקשורתית גורם לנו שלא להעריך את המיוחדות הגופנית שלנו, את הריחות והצורות הייחודיים לנו. בנוסף בשנים האחרונות, יש השפעה מוגברת של תעשיית הפורנו על תפיסת המיניות והגוף. נערות ונשים משוות את עצמן לסרטים ערוכים, מוטים, ולנשים מנותחות, פלסטיות ולא מציאותיות. ההשוואה מעוררת לרוב, תסכול, קושי וכאב. כשאנחנו מרוצות מהמראה שלנו ומרגישות טוב ביחס לגופנו, הסיכוי שלנו להרגיש טוב עם עצמנו, גם כשאנחנו מקיימות יחסי מין או עושות אהבה, גדול יותר.
אמונה רוחנית ודת עשויות גם הן להשפיע על האופן שבו אנחנו חוות את מיניותנו. דתות רבות כוללות איסורים על מחשבות מיניות והתנהגויות מיניות, במיוחד כאלה שאינן מכוונות לרבייה, או שמתרחשות מחוץ למסגרת של נישואים הטרוסקסואליים מונוגמיים. תפיסות שעלולות לגרום לנו להרגיש רגשות שליליים כלפי הגוף ומיניות שלנו. אם גדלנו באווירה דתית, שבה הטוב הרוחני מזוהה עם פרישות מינית או עם התנזרות מתחושות מיניות, אנחנו עלולות להאמין שקיים ניגוד גמור בין מין למוסר, ובין מין לרוחניות. חלקנו גדלנו בסביבה דתית ופרשנו ממנה, בגלל האיסורים על מיניות. חלקנו חיפשנו קהילה פתוחה יותר, שיש בה זיקה לדת שלנו, ואחרות חיפשו סביבה שבה ביטויי מיניות מקובלים יותר. תחושת הרוחניות שלנו יכולה להתקיים במסגרת דתית, כמו גם מחוצה לה. יש בינינו גם מי שמצאו בדת מסרים חיוביים בנוגע למיניות.
למרבה הזוועה, נשים רבות מאוד חוות בחייהן ניצול ואלימות מינית – ברוב המקרים מידיהם של גברים, אבל לעתים גם מידי נשים. ניצול מיני בילדות, אונס על ידי גבר (אם גבר זר, גבר שעמו יצאו לבלות, או בן זוג), הטרדה מינית שביצעו עמית לעבודה, בוס או מורה, אלימות בבית או אלימות מילולית – כל אלה משפיעים על חיינו המיניים. גם אם לא חווינו בעצמנו אלימות כזו, אנחנו נחשפות לסוג זה של אלימות דרך סרטי פורנוגרפיה, חדשות, סרטים, בדיחות גסות ועוד. החשיפה לאלימות משפיעה על תחושותינו.
בימינו, נשים חוות לחצים חברתיים מנוגדים ביחס לבתולים. מחד גיסא, מתקיים בחברה המודרנית החשש שמא נשאר "בתולות זקנות". מאידך גיסא, יש הבאות ממשפחות מסורתיות יותר, שבהן מקפידים על שמירת הבתולים עד לחתונה. הרקע הרב-תרבותי משפיע בצורות שונות על עמדות והתנהגויות מיניות של נשים מקבוצות מוצא, דת, וגיל שונות. בין אם הבתולים מוערכים או מגונים, הנטייה לשפוט נשים ונערות רק על פי התנהגותן המינית מגבילה את זהותנו. נערות שמופעל עליהן לחץ להיות פעילות מינית, זקוקות לחינוך מיני מדויק ומקיף כדי שתוכלנה להחליט מה הן באמת רוצות. הן צריכות להיות מסוגלות להחליט אם הן רוצות להתנזר מיחסי מין או מפעילות מינית אחרת, משום שאינן מוכנות לכך, משום שהן לא נמצאות עם בני זוג מתאימים או משום שהן חוששות מהיריון או ממחלות מין.
לקריאה נוספת: ראו בפרק "מיניות". בספר: נשים לגופן. תמיר טל (עורכת). בן שמן: הוצאת מודן.
