עליתי ב-91', אבל כבר הייתי בת שבע-עשרה, ועד אז כבר התחלתי להבין כל מיני דברים על עצמי. לא היה לי שום מידע וכמובן הנושא לא היה מדובר בכלל. אני תמיד ידעתי שיש משהו. יש איזשהו קטע של להיות מיעוט יהודי ברוב הרוסי, עם כל הקטע של אנטישמיות, ולהיות מיעוט די שנוא. היתרון, זה שאת מקבלת איזושהי תחושה שאת מיוחדת. ובתוך המשפחה שלך אומרים: טוב, אלה גויים, מה הם מבינים, אנחנו מיוחדים. ואת גדלה גם עם ההרגשה שאת צריכה להסתיר משהו, לא יודעת אם להתבייש, אבל זה לא משהו שמתגאים בו. מצד שני, את מרגישה משהו מיוחד. יש משהו בסגולה הזו. ואז, זה דומה למה שהתחלתי להרגיש, שאני משהו מיוחד. לא יכולתי לומר לעצמי: אני לסבית.

אני לא יודעת מאיפה זה בא, אין לי מושג, אבל היה לי נורא ברור תמיד שלסביות זה משהו בבית-כלא בכלל, שיש כלא נשים, ויש שם נשים נורא חזקות שמדכאות את הנשים היותר חלשות, ועל ידי זה שהן אונסות אותן, לא יודעת מה… הן הופכות אותן למשהו שלהן. וזה נורא מפחיד. כאילו, אם הייתי פוגשת מישהי כזאת, הייתי בורחת. זה היה הדימוי של לסביות שהיה. בחיי שאני לא ממש זוכרת ממתי זה היה, אבל אני ידעתי. וכאילו, היה מין… מה לי ולדבר הזה? כאילו, אם ככה זה נראה, איך אני קשורה פה? זה לא יכול להיות. ואי אפשר לספר לאף אחד. אני זוכרת מאוד ברור שהייתה לי בראש מחשבה כזו, שאם מישהו יודע – אני אתאבד. פשוט ככה. תראי, כאילו, אין אף אחד. אין אף אחד. מה תעשי עם זה? כאילו, מה? ישימו אותי בכלא? ישימו אותי בבית משוגעים? ואין אף אחד שאת יכולה לדבר איתו על זה.

גם החלק הזה שתמיד היה לי מאוד חשוב שההורים שלי יתגאו בי, ואני ראיתי בזהותי הלסבית, ברגע שאני הופכת ללסבית, אין, זהו, נגמר הסיפור. אני לא יכולתי לקוות או לצפות מהם להבנה. למדתי בארץ, ונחשפתי למידע לסבי – הם נחשפו לעיתונות רוסית, שהיא הומופובית כמו אני לא יודעת מה, וגזענית והכל. וכך כל הסביבה שלהם. למרות שיחסית אבא שלי אדם פתוח, אבל עדיין, יש פתוח ויש פתוח. למשל, פעם אחת הוא סיפר לי שהוא עבד ברוסיה, בפילהרמונית, משהו טכני שם. וליד הפילהרמונית היה מקום מפגש של הומואים. והוא אמר "כן, מה, סתם אנשים." ואני מאוד התגאיתי בו שהוא לא אמר עליהם שום דבר רע.

ובסופו של דבר, מתישהו, דיברתי עם אמא ואמרתי לה: אמא, זה המצב. ואז, מה אמרה אמא שלי: "כן, אבל היא אפילו לא יהודייה!" ואני התחלתי לצחוק. חשבתי, בוא'נה, אם זה מה שיש לך להגיד, אז זה בסדר.

 

קטעים מתוך ריאיון

סגירת תפריט
דילוג לתוכן