ד"ר אריאלה בארי בן ישי סיכום מושב שהתקיים בכנס, 'נשים בזיקנה מחשבות מסלול מחדש'.
למושב שלנו אני קוראת חכמת השבט: מסע בין רבדי הבריאות בגיל הזקנה. כשמיכל אורן ודנה וינברג פנו אלי לקחת חלק בהנחיית הקבוצה הזו היו לי שתי תגובות מיידיות: קודם כל אני בת 62, אני עוד לא ממש זקנה; שנית, בנושא של בריאות נשית וזיקנה, אני לא ממש מומחית. אחותי, תהל עלמה בארי, היא "המומחית" במשפחה שלנו, ואחת המומחיות בארץ בתחום. אז מי אני שאנחה מפגש כזה?
הבנתי שהכבוד ניתן לי בזכות ניסיוני העשיר כמנחה ותיקה, זקנה, בהנחיה של קבוצות ובהכשרה של דורות של מנחות ומנחים רבים. הבנתי שהמשימה שלי היא לסייע לקבוצה לגעת בסוגיות חיים בנושא זקנה ובריאות ויחד לנסות להעניק להן משמעות חדשה לזקנה ולהיבטים מגוונים של רובדי הבריאות בתקופה זו של חיינו. מרגע התבהרות המשימה, ולקראת הכנס, תשומת הלב שלי והתודעה גברו, ופתאום אני פוגשת את הסוגייה בכל מקום!
רק שלשום נכנסתי לדואר לשלם חשבון מיסים עם בני בן ה-27 והסבירו לי שהייתי צריכה לקבוע תור מראש בגלל הקורונה. התנצלתי וביקשתי שמכיוון שאני גרה רחוק, ניתן יהיה לדאוג שאקבל שירות בכל זאת, והסכימו.
הפקידה, בעצמה כבת 50, החלה להסביר לבן שלי איך ניתן לשלם את החשבון באינטרנט, והתעלמה ממני לחלוטין. בחיים לא קרה לי דבר כזה בעצמי למרות ששמעתי על רופאים שלא מדברים עם חולה מבוגר, אלא עם המלווה הצעיר.ה ועוד מקרים. נשמתי עמוק. הקשבתי לרגשי העלבון, ההפתעה וההלם שעלו בי. הקשבתי למחשבות ולהסברים שהרגיעו אותי, וקולות פנימיים על למה זה קורה. תהיתי איך להגיב וכאקטיביסטית מטבעי, התקוממתי עם חיוך, ואמרתי לפקידה: "אני כאן, את יכולה לדבר איתי, גם אם השיער שלי לבן, אני עדיין מרצה ומתפקדת באמצעות טכנולוגיה." אמרה שחשבה שאולי בני יבין יותר טוב וידע להסביר לי.
מהי התגובה הבריאה במצב זה, המעידה על בשלות ובגרות וגם חיבור לתחושות אוטנטיות של עלבון ויכולת להבין את מקומה של הפגישה? נעלבתי אבל לא התפוצצתי. בני, שהוא על הרצף האוטיסטי, אמר לי: "עכשיו את מבינה איך אני מרגיש כשמדברים איתך ולא איתי, ברווחה או בביטוח לאומי, או כל מקום אחר. עכשיו יש לנו ברית – אני מבין אותך ומתקומם איתך. ואת מבינה אותי. אנחנו שותפים במאבק".
נאספנו בקבוצה בכנס לא על מנת לשמוע הרצאות מלומדות ממומחיות בתחום, אלא לשמוע זו מזו, כמומחיות בחיים ובחווית הזיקנה, לחקור יחד את משמעות הבריאות בזקנה – במעגל של שיתוף והקשבה. הגיעו מבוגרות וצעירות, מומחיות בתחום ומומחיות בחוויה האישי, והיה גם זוג אחד, גבר ואישה, שהשתתפו כחלק מהמפגש.
מאז ומתמיד נשים נאספו יחד לשיח משותף וקבוצתי, מימי "האוהל האדום" בתקופה המקראית שנשים נפגשו יחד, גם מנודות וגם מבחירה, להיות, להקשיב, לשתף, להתייעץ, ללמוד אחת מהשנייה, ללמד או להתקומם. גם מתחילת התנועה הפמיניסטית ועד היום, נשים יצרו קבוצות להעלאת תודעה, עזרה הדדית, העצמה, למידה, ופיתוח דרכי התנגדות בריאה למסרים סקסיסטיים בחברה.
השיח התחיל עם שיתוף על כך שאולי אנחנו מכחישות את השלב שהגענו אליו: "הגעתי בחודש שעבר לפגישת מחזור של הגרעין שלי בנח"ל ולא הבנתי למה כולם הגיעו בלווי ההורים שלהם." צחקנו. משתתפת אמרה שאולי החיים בגיל הזה מלאי אתגרים, כמו בכל גיל אחר. בהמשך השיתופים התרכזו בקשיים של הזיקנה, הבדידות, הכאבים, ותחושת "המיותרוּת" בחברה. עלו גם כאבים על הירידה הקוגניטיבית, על אובדן החדות המוחית, החלשות הזיכרון וירידה בקצב העשייה, תחושת המובנוּת.
אחרי הזמנה שלי כמנחה לשיתוף בדרכי התמודדות מוצלחים, חברות הקבוצה שיתפו באמירות אישיות, אמירות מחזקות, מנחמות ומעצימות. אמירות אלו הובילו לשיתופים מעטים ואחרונים על החכמה העמוקה שמתהווה בגיל הזה, הסבלנות לאנשים אחרים והיכולת להתלהב מדברים קטנים שפעם מיהרנו ולא ראינו. כתשובה למה בריא אצלך, שבתחילת השיח זכה להתעלמות, לקראת סוף המפגש החלו הדהודים מרגשים ומקרבים, מחזקים ומרחיבים, על אזורי הבריאות הנפשית. הזמן טס, השיח היה קולח ומעניין, ולקראת הסיום, כנראה אחרי שסופק הצורך של הקבוצה לשתף בקשיים בהתמודדות באתגרי קשיי הגיל, סיימנו עם חיוכים, צחוקים ותחושת סיפוק שהרווחנו בכבוד את הבריאות בתחומים רבים בחיים, גם עם הגוף לעיתים בוגד והמוח פחות זריז.
כנראה כשההליכה איטית יותר, אנחנו מספיקות לראות יותר, לחוות עמוק יותר ולשים לב לדקויות, לגוונים עדינים ולפרטים שחמקו מאתנו בעבר, כשהיינו צעירות יותר. הבריאות היא ביכולת לשים לב, להיות נוכחות ולחוות קשת רחבה של חוויה והתבוננות. הסדנא הייתה קצרה מאוד, אך להתרשמותי כלל הנוכחות השתתפו ונשארו בטעם של "עוד".
