1993. אני עוברת לתל אביב למטרת לימודים. המפגש הראשון שלי עם לסבית שבמקרה הייתה גם פלסטינית. כשרק דבר אחד ברור לי, זה "אסור"! מהרגע הזה החל החיפוש שלי אחר הזהות המינית, המגדרית והלאומית. בעולם שבו הזהות שלך מוכתבת וברוב המקרים נקבעת על ידי החברה שבה את גדלה, משהו איתגר אותי והעמיק בי את השאלה – מי אני?

למרות שהתשובה הייתה תמיד בתוכי, הפחד מלהכיר בה הרחיק אותה ממני. אף פעם לא הפסקתי להתעסק במילה "לסבית" ובמשמעות שלה עבורי. מהר מאוד התחלתי לחפש קבוצות של לסביות. ככה מצאתי את קל"ף. התקשרתי והשאלה הראשונה ששאלתי הייתה האם הן מכירות נשים ערביות שהן לסביות? התשובה הייתה שאני האשה הערבייה הראשונה שפונה אליהן. חיפשתי שוב אחרי האשה הלסבית הפלסטינית שהכרתי פעם ונודע לי שהיא עזבה את העיר והתחתנה… ככל הנראה הופעל עליה לחץ חברתי. וככה התחיל האקטיביזם שלי, מהמקום האישי, וכך התחברו לי כל הזהויות.

מאמרון שכתבתי לעיתון קל"ף הגיע לחיה שלום, אחת המייסדות של התנועה הלסבית הישראלית, ודרכה לקבוצת נשים מירדן שביקרנו, חיה ואני, ב-1997. אין מספיק מילים לתאר את החוויה, אבל חזרתי משם עם ההבנה שחייבת להיות קבוצת נשים פלסטיניות לסביות גם כאן!

היה ברור לי שנשים רבות בחברה הפלסטינית חיות את זהותן ומיניותן בסוד.

ג'אנה בולוס, צילום

השתקה שנובעת מתרבות פטריארכלית שביטויהּ המרכזי הוא דיכוי נשים. ככל חברה פטריארכלית, גם החברה הפלסטינית אינה מקבלת ומרחיקה מעצמה בדרכים תוקפניות כל ביטוי של "אחרוּת". כאשר נשים הן "אחרות" ההדרה נעשית אלימה. הסוד הגדול של החברה הפלסטינית הוא סוד המיניות הנשית. כמעט ואין זכות לנשים לבחור בזהות מלבד זו שהוטלה עליהן על ידי החברה הגברית. החברה הגברית מדכאת נשים, וּודאי את מיניותן, באמצעות שלילת הזכות והאפשרות לבטא את המיניות שלהן בדרכים שונות.

מכאן שלא רק מיניותן של נשים פלסטיניות אינה מוכרת ואינה מתקבלת כלגיטימית, אלא היא גם נמחקת כתוצאה מההשתקה החברתית. כדי לשרוד בחברה האשה הפלסטינית נאלצת לשתף פעולה, בין אם בשתיקה ובין אם בציות לתכתיבים החברתיים.

זוהי אחת הסיבות המרתיעות נשים מלהתארגן ולמחות נגד דיכויין על ידי הגברים בחברה שלהן. כל עוד נשים נרתמות למאבק הלאומי, היציאה שלהן מהבית למרחב הציבורי (הפגנות, פעילות פוליטית) נחשבת לגיטימית. אולם רק בתנאי שמאבקן ישרת את הזהות הגברית ואת השאיפה לעצמאות לאומית. ברגע שנשים נאבקות לא רק על העצמאות הלאומית אלא על העצמאות שלהן מהכיבוש הגברי, הן הופכות כהרף עין לאויבות.

לכן עלה הצורך להקים ארגון של נשים פלסטיניות פמיניסטיות לסביות שיאפשר לנו לבטא ולדבר את ההתלבטויות המגדריות והמיניות שלנו, את הקונפליקט שמתקיים היום בין הזהות הלאומית ובין הזהות הלאומית המגדרית שלנו. ארגון שייתן מקום לכל אשה פלסטינית, בין אם היא מגדירה את עצמה כלסבית, קוויר, דו-מינית, טרנסקסואלית, אינטרסקסואלית וכו', לשחרר את סודה תוך דיאלוג עם נשים אחרות בקבוצה.

ואז התחלנו.

בשנת 2002 נפתחה לראשונה קבוצת דיון באינטרנט לנשים פלסטיניות לסביות מישראל והשטחים הכבושים. המטרה הייתה להכיר אחת את השנייה, לתת במה וליצור מרחב שיאפשר מקום בטוח לחברות.

בינואר 2003 נפגשנו לראשונה. ההתארגנות שלנו החלה במפגשים שאיפשרו להכיר אחת את השנייה ולהתחיל לבטא את המקומות הכואבים של כל אחת. המפגשים ממשיכים להתקיים אחת לחודש, ובהם לראשונה מצליחות נשים פלסטיניות לסביות לבטא פחדים, כאבים ותקוות שהיו עד כה סוד.

וככה נוסדה 'אסוואת' – תנועת נשים פלסטיניות לסביות. המפגש איפשר לכל אחת מאיתנו לבטא מושגים כגון לסביות, קוויריות, דו-מיניות ומיניות בכלל… עצם המפגש היה פריצת דרך, כי הצליחו להגיע אליו נשים ממקומות שונים ומרוחקים. במקביל התקיים ומתקיים פורום וירטואלי באינטרנט שכולל עשרות נשים פלסטיניות אשר משוחחות אחת עם השנייה מדי יום ומצליחות להעלות תכנים מושתקים ולקבל תמיכה ומשענת מצד הנשים האחרות בפורום. והמסע רק התחיל…

ראודה מורקוס, ממייסדות אסוואת – נשים לסביות פלסטיניות, ומארגנת קבוצות אזורית בקרן Hivos

סגירת תפריט
דילוג לתוכן