העמותה נבחרה השנה ע"י OBOS העולמית לתואר המכובד Women's Health Hero 2011

הכרתי את גלעד לפני עשרים ושתיים שנה. בשלב מוקדם מאוד הבנתי שזה קשר לחיים. זכור לי בחדות רגע אחד, כשהייתי בערך בת עשרים והרגשתי שזהו זה, נפל דבר, קופידון ירה את החץ בלב ואני לא ארצה לוותר על הקשר עם גלעד לעולמים. הרגע הזה רחוק מאוד מנגינת כינורות ותרועת חצוצרות, ולא פשוט לי לחלוק אותו ברבים. היינו אז בטיול למזרח אחרי צבא, בטרק בהרי נפאל, בשלג. עד כאן נשמע בסדר – פסגות הרים מושלגות הן רקע הולם להחלטות אהבה. העניין הוא שכמו שקורה לא מעט בטיולים למזרח, חטפתי שם קלקול קיבה, ואי שם בשלג נאלצתי לכרוע כמו קדמונית ולשלשל פחות או יותר את כל מה שנכנס אל קרבי מתחילת הטרק. כאב לי, וכבת לתרבות המערבית הרגשתי גם גועל עצמי, תחושת השפלה על בגידת הגוף ותעתועי הקיבה, וכל זאת בהרי נפאל, הרחוקים שנות דור מנוחות האסלה והקרמיקה.

גלעד בא איתי. הוא החזיק לי את היד. היינו אז פחות משנתיים יחד והתביישתי ממנו. בעיקר פחדתי שאעורר בו דחייה, אחרי הכל לא ממש סקסי לראות את החברה שלך משלשלת את הנשמה שלה על ראש ההר. אבל גלעד הרגיע אותי. אני לא זוכרת מה הוא אמר, אבל אני זוכרת את הנוכחות שלו, ובעיקר את התובנה שהיכתה בי בפתאומיות, כמו קרן מסנוורת – שומדבר שקשור בי לא מגעיל אותו. הוא אוהב אותי. אני לא אגעיל אותו אף פעם. רחוק כל כך מהבית, בכפור, בתנוחה הכי פחות מעוררת שיש, הרגשתי עטופה באהבה לא מותנית והכל הפך לקל יותר, אפילו כאב הבטן.

לצד החדשות הטובות, התברר שיש גם לא מעט קושי. כמו כל דבר, גם הביטחון הראשוני הנכסף הגיע עם תג מחיר. ככל שהביטחון בקשר עולה, הרומנטיקה והתשוקה, שתי הלהבות שעליהן מתבשלת אהבה חדשה, דועכות. אפשר ורצוי להיאבק בנוסחה האכזרית הזאת, כדאי לצאת לחופשות זוגיות, לפנות זמן אחד לשני, להשקיע בקשר הזוגי, ליזום דרכים יצירתיות להיות ביחד. אבל בסופו של דבר ישנם יחסי גומלין בין פרפורי הלב לתחושת היציבות – האחד בא על חשבון האחר.

אין לי פתרון קסמים ואין לי מוצא מהדילמה הבסיסית הזאת. אני אמא, אשה, סופרת, פסיכולוגית, בת למעלה מארבעים ועדיין שוקדת לחבר בין החלקים השונים שלי. בנקודת הזמן הנוכחית אני כבר מבינה שהמאמץ לחבר בין הכוס לרחם לא הסתיים ולמעשה לא יסתיים לעולם. החיבור בין השניים הוא עבודה לחיים.

ד"ר אריאל להמן, פסיכולוגית ארגונית וסופרת

בספרה של צרויה שלֵו 'תרה', מתוארים הטלטלות הרגשיות וחיבוטי הנפש הכרוכים בפרידה מבן זוג. גיבורת הספר, אלה, נעה בתהליך הפרידה בין שני קטבים: בין המשאלה לאושר ולהתחדשות ובין הידיעה שכל זוגיות ארוכת טווח כרוכה בוויתור. תחילה הגיבורה משוכנעת שחיים בנפרד יהיו טובים יותר. בהמשך, כאשר הפרידה יוצאת לפועל, היא מתפכחת מאשליה של שלווה ושלמות, פוגשת בריק ובהרס המשפחה, מתחרטת ואף מנסה להשיב אליה את בעלה. רק אחרי תהליך ארוך ומייסר ואחרי פגישה עם בן זוג חדש, היא מצליחה לחיות יותר בשלום עם משאלתה לקבל מענה לצרכיה, יחד עם הידיעה ששלמות אינה בנמצא. היא חוזרת לנקודת ההתחלה, להכרה בכך שלא קיבלה את מה שייחלה והייתה זקוקה לו בקשר עם בעלה, אך הפעם – יחד עם הכרה שמה שצפוי לה לא פחות קשה.

למרות שמדובר בסצנה פרטית, נראה שמשהו מהדינאמיקה המתוארת בספר הוא נחלת הכלל.

מלני קליין, אחת התיאורטיקניות המרכזיות והמשפיעות ביותר בפסיכואנליזה, מתארת כיצד במהלך ההתפתחות אנו נעים מעמדה שבה הסבל נתפס כהפרעה לשלמות אפשרית, אל עבר עמדה שבה יש הכרה כואבת שמקור הטוב הוא גם מקור הרע וכי הסבל כרוך בחיים ואיננו ישות שניתן להיפטר ולהשליך אותה. מרגע שהושגה העמדה השנייה, מרגע שרכשנו את הידיעה שהטוב והרע כרוכים זה בזה, אנו מיטלטלים כל חיינו בין שני הקטבים האלה: בין הניסיון להשליך את הרע מתוכנו ובין ההכרה שהוא חלק בלתי נפרד מאיתנו.

כך, בין שמדובר בהתלבטות אשר נוכחת ללא הרף בזוגיות ובין שהיא מגיחה רק ברגעים קשים או בשעת ריב, כל אשה מכירה את הקולות האלה המתקיימים בתוכה – הקול הקורא להיפטר ממקור הסבל ולמצוא את האושר והסיפוק המיוחלים בזוגיות חדשה, ולמולו הקול הקורא להשלים ולוותר. מעניין, אם כך, להתבונן ולהבין מה בכל זאת מכריע את הכף לכאן או לכאן. מה מביא אותנו להכריע האם לחיות עם החסר או לחפש אופציה מספקת יותר?

אפשר היה לחשוב שאולי מדובר בטיב מערכת היחסים: במשקל היחסי שיש לרגעי האושר והסיפוק מול רגעי האכזבה ומפח הנפש. לצערנו, למרות שיש כמובן משמעות לטיב מערכת היחסים הממשית, התשובה מורכבת הרבה יותר: יש נשים החיות שנים בתוך מערכת יחסים קשה ואף מתעללת ואילו אחרות בוחרות לפרק את הקשר בשל סיבה פעוטה כביכול.

אם כך, מה מכריע? מה משחק תפקיד בהחלטה האם להיפרד?

בסיפור של אלה, במהרה מתברר שהחלטתה להיפרד אינה קשורה רק להווה. נראה שבמעשה הפרידה אלה לא מתגרשת רק עבור עצמה אלא גם עבור אמה, אשר לא העזה לרצות עבור עצמה חיים חדשים לצד גבר שיענה לצרכיה. וכך הפרידה אינה רק פרידה מבעלה במובן הצר, אלא גם אקט של נפרדות מאביה המאכזב ומאמה החלשה.

אם כך, אולי ההחלטה להיפרד קשורה גם לעבר ולרצון שלנו להשאיר דברים מסוימים מאחור. זוהי החלטה שצדה האחד מנומק, מודע וגלוי, אך צדה השני נסתר מהעין. הצד הנסתר נעוץ עמוק בילדותנו, בנטיותינו ובמניעינו הלא-מודעים. בהחלטה להיפרד לא מדובר רק בחשבון עם מה שאין אנו זוכים לו בהווה, אלא בחשבון ארוך עם מה שאולי טעמנו ממנו אך לא שבענו ממנו בעבר: החורים שנפערו בנו במהלך חיינו ושמערכת היחסים העכשווית הייתה אמורה לתקן.

כיצד נדע?

כיצד נדע מה שייך לעבר ומה להווה, מהי שאיפה לשלמות לא ריאלית ומהו דחף בריא למצוא את אשר לו אנו זקוקים? מתי אנו מונעים מפחד משינוי או אף מעונג מהסבל ומתי מדובר בהשלמה בוגרת עם חוסר השלמות בזוגיות ובחיים?

כל אחת, בדרכה, יכולה למצוא את הדרך לזהות מידה של ידיעה בתוך אי הוודאות של הפרידה. טיפול פסיכולוגי בוודאי יכול להקל ולהפיג במעט את ענני הערפל בנוגע למה שייך לעבר ומה להווה, מהי אשליה מתוקה הנטועה בתוך משאלות לא מציאותיות ומתי אנו מוותרות על עצמנו וצרכינו, מונעות מפחד בלבד.

יחד עם זאת, נראה שתמיד יישאר מרכיב לא ידוע – מרכיב קדום ואפילו מסתורי בתשובה לשאלה מה קושר אותנו לאחר ומה מפריד בינינו לבין האחר.

איה זיידל, פסיכולוגית קלינית, מטפלת במבוגרים, בבני נוער ובילדים. נשואה ואם לשלושה

בהתחלה חשבתי שאני גואלת את עצמי. אחר כך הרגשתי אשמה מאוד מאוד. עכשיו אני שוב חושבת שגאלתי את עצמי. בנישואים הרגשתי כלואה ומדוכאת, בדרך ללא מוצא. אחרי הגירושים הרגשתי שיצאתי מעבדות לחירות. חירות אמיתית. אני משוחררת מציפיות החברה ממני ויכולה לחשוב מה אני באמת מאמינה ורוצה. איך אני רוצה לחיות ולגדל את בתי. האם אני רוצה עוד ילדים? עם מי? מתי? כל זה לא היה בכלל נתון לשאלות קודם. המסלול היה ברור.

עכשיו אני נהנית לחיות – אני נהנית לחיות לבד עם בתי, ואני נהנית לחיות לבדי כשבתי אצל אבא שלה.

כולם חושבים שזה קשה להיות "חד-הורית" אבל הייתי הרבה יותר חד-הורית לפני הגירושים. עכשיו יש לי שותף פעיל ואחראי בגידול בתי. הוא לוקח אחריות ואני מאפשרת לו לעשות את זה בדרכו (ולא בדרכי). ולא קורה אסון…

אני גם נהנית לצאת עם גברים עכשיו. כשאני יוצאת עם גבר, אני לא עובדת לקראת מטרה (חתונה) אלא נהנית מהתהליך.

גיליתי המון כוח בעצמאות – אני יכולה לקחת את הרכב לטסט. אני יכולה לשלם שכר דירה. אני יכולה לשבת לבד בבית-קפה. אני יכולה לקנות די-וי-די לבד ולהתקין אותו (למרות ספקנותו של המוכר בחנות). לא יודעת למה לא יכולתי לעשות את כל הדברים האלה לפני או תוך כדי הנישואים, אבל אני שמחה שאני יכולה עכשיו.

הייתי יותר שמחה לו הייתי לומדת את השיעור הזה בלי תהליך של פירוק משפחה, אבל אני מרגישה מאוד בת מזל שהתאפשר לי (ושאיפשרתי לעצמי) לעשות את זה.

היא נכנסה למיטה בשקט, כהרגלה בשבעת השבועות האחרונים, והתכרבלה בתוך הפוך הנפוח והמגונן, כמבקשת לעטוף עצמה בשכבה מבודדת, ליצור לעצמה מקום פרטי, שלה, בתוך המציאות המשפחתית החדשה. מאז שחזרה מבית-החולים היא לא מצליחה למצוא את מקומה, מקומה הפרטי בתוך הקבוצה שלה, בתוך המשפחה.

היא קיוותה שתצליח לאגור כמה שעות שינה עד ההאכלה הבאה. היא לא ויתרה על ההנקה, זה חלק מהנתינה האימהית, כך האמינה. את שלושת הגדולים היניקה כמעט שנה.

"את ישנה?" שאל והפר את השקט שלרגע חשבה שמצאה. "מנסה," השיבה. הוא הסתובב, שכב מאחוריה בתנוחת כפיות מרוחקת והעביר את ידו בשערה. היא עצמה את עיניה וניסתה ליהנות ממגע ידו המרגיע. המגע הזה היה בדיוק מה שהיה נחוץ לה באותו רגע, מגע של יד מלטפת, יד תומכת, מבינה, עוזרת, יד. בשבועות האחרונים הרגישה ששתי ידיה לא מספיקות לה כדי לטפל בעול המטלות הביתיות שהצטברו, אבל בנושא אחד קיבלה החלטה מראש ונלחמה לא להפר אותה. להתחייבות הזו קראה בלשונה "חוק החיבוק", והיא כללה את חיבוק הילדים הגדולים בכל הזדמנות: כשהם יוצאים, חוזרים, באים, הולכים, לא משנה כמה ומתי, העיקר שלא ירגישו לרגע שהוולד הקטן גזל מהם את תשומת הלב, החום ואהבה שהיו רגילים להם לפני צאתו לעולם.

ידו המחוספסת התפתלה ברוך על גבעות ירכיה הרכות ועל בטנה המרופדת. בפעם הראשונה מאז הלידה הרגישה את משקעי הלידה שנותרו עליה. "אני לא בטוחה שכדאי עדיין," לחשה. "אני עייפה, בוא נישן."

"זה לא הוגן," ניסה לגרור אותה לשיחה, "את לא יכולה להשאיר אותי ככה כל כך הרבה זמן, אני צריך אותך, את נעלמת לי."

"אני לא יכולה!" אמרה, "אני מפחדת, כואב לי עדיין," שלפה הסבר פיזיולוגי על גבול הנפשי שנראה לה מספיק חזק על מנת לעצור הן את השיחה והן את התשוקה שלו. האמת היא שההסבר שבאמת רצתה להשמיע בפניו היה הרבה יותר מבוסס משחשב, אלא שבאותם רגעים כל מה שרצתה היה לישון ולכן החליטה לנסות ולסגור את העניין כמה שיותר מהר. מאז הלידה היא צברה כעסים לא מעטים כלפיו. היא הרגישה בהתנהגותו שהוא מנסה להעניש אותה על שכל כך רצתה עוד ילד, ובמקום להיות לה לעזר, כפי שהיה אחרי הלידות של שלושת הגדולים, הוא פתאום הרבה מחוץ לבית וגם לא כל כך עוזר כשהוא כן נמצא.

"אני אוהב אותך, את לא מבינה, זה בכלל לא משנה לי איך הגוף שלך נראה," הצהיר בניסיון לחזק את ביטחונה.

"עזוב, אתה פשוט לא יכול להבין כרגע. בוא נעזוב את זה, תן לי עוד קצת, מבטיחה יהיה בסדר," הבטיחה בפניו.

היא לעולם לא תדע אם הוא הבין אותה או לא. הוא נשק לה על הלחי והסתובב חזרה לתנוחת הכפיות ההפוכות, תנוחת המוצא. היא המשיכה לשכב מכורבלת בתוך השמיכה הרכה ובראשה נלחמה לגרש את המחשבות המעיקות שעטפו אותה. בדיוק כשחשבה שהצליחה לעצום את עיניה, לישון קצת, לנוח מהמחשבות, קול יבבת העולל הרעב קטע את התשוקה החזקה שלה למנוחה, התשוקה להתגבר על כל המכשולים, התשוקה לשלום בית, התשוקה לאחווה ולשיתוף פעולה פורה, להבנה הדדית, והתשוקה להשיג בחזרה כמה שיותר מהר את כל מה שתמיד נלחמה לשמר בתוך המציאות המשפחתית שלה – משפחה שלמה, חזקה ואוהבת.

התייתמתי מאבי בגיל חמש וחצי. אבא צביקה שלי נפל במלחמת ששת הימים. הוא היה קצין בגולני וקיבל צל"ש במותו מכיוון שנפל בעודו מנסה לחלץ פצועים מתל פאחר שברמת הגולן. צלף סורי ירה בראשו. אמי הייתה אלמנה צעירה בת עשרים ושבע, אלמנת צה"ל. לימים התחתנתי עם צביקה. צביקה שלי היה קטוע יד. פצוע מלחמת יום כיפור, ואני זוכרת את המחשבה הברורה שעברה במוחי – אני לא אהיה אלמנת צה"ל כמו אמי, מכיוון שכאשר גברים אחרים ילכו למלחמה, צביקה שלי יישאר איתי ועם ילדינו.

במאי 1997, למחרת יום הולדת ארבע בגן של בתנו הצעירה גילי, צביקה קיבל דום לב ומת בעודו מתאמן לטריאתלון השכונתי. כעבור זמן מה הוכרתי כאלמנת צה"ל. מותו של צביקה נקשר לפציעתו הקשה במלחמת יום כיפור, עשרים וארבע שנים קודם לכן. וכך, כמו אמי, מצאתי את עצמי מגדלת לבד את שלושת ילדינו המשותפים והאהובים ומתמודדת עם האתגר של לבנות את הזוגיות המתמשכת הבוגרת השנייה שלי.

בעבודתי אני מטפלת בזוגות. אני עובדת עם זוגות נשואים על הקשיים השונים שהחיים והם מזמנים לעצמם. דרך ניסיונם וניסיוני האישי אני מנסה לגבש לעצמי הבנות עמוקות על מהו הדבר הזה, מהו הקסם הזה, שמביא זוגות לחיות הרבה שנים ביחד באושר ובסיפוק. מהו הדבר הזה שמוליד כבוד, רגישות ואהבה מתמשכת לאורך שנים. מהו הדבר הזה שמאפשר להם להתפתח באופן אישי ולהגיע להישגים אישיים לצד הזוגיות המתפתחת. פעמים רבות ניסיתי להגדיר וללמד את הקסם הקיים בקרב חלק מהזוגות, שהופך אותם למצליחים בזוגיותם. בתקופות שונות של חיי תשובותי משתנות.

העובדות מראות שחלק גדול מהזוגות שהתחילו את דרכם באהבה גדולה יאבדו בשלב כלשהו את תחושת הביטחון, האינטימיות והקרבה שלהם. בני זוג אלה ימצאו עצמם מרוחקים זה מזה ויחיו בתחושה של ניכור וזרות, או במעגל אינסופי של מריבות וּויכוחים בלתי פוסקים.

הכמיהה לקשר קשורה גם לפחד הלא-מודע שלנו לאבד אותו באמצעות דחייה, ביקורת, ניתוק או מוות. בזוגיות טובה יש חוויה של הכלה, שבה בני הזוג לומדים להקשיב, להבין ולהיות אמפתיים באמת לכל תסכול, חוויה, כמיהה או קושי. הכלה המאפשרת יצירה של תחושת ביטחון אמיתי ונותנת לנו הזדמנות להיות אנחנו, על כל תחושותינו. דרך היכולת לאהוב ולקבל את בן הזוג ושימור האהבה אנו לומדים לאהוב את עצמנו, גם בחלקים שקשה לנו לקבל בעצמנו, חלקים שאותם הכחשנו בילדותנו.

בזוגיות טובה, בני הזוג מוכנים להסתכן בלדבר באמת זה עם זה. הם הצליחו לפתח לאורך השנים כישורי תקשורת טובים. הם פיתחו לאורך השנים כישורי פתרון בעיות, כך שהם אינם חוששים להביע אי הסכמות ואינם מפרשים את המריבה כמסוכנת ליחסים ביניהם. במילים אחרות, הם יודעים לריב נכון. זוגיות כזו נותנת מרחב הן להתפתחות האישית והן להתפתחות המשותפת. בני הזוג מעודדים זה את זה למצות את הכישורים והשאיפות שלהם, לצד הקִרבה והאחדות המשפחתית.

בנוסף, אהבה, משיכה פיזית ופעילויות משותפות יעשירו את הזוגיות, יסייעו בפתרון קונפליקטים ויקבעו אם בני זוג יצליחו להישאר מסופקים לאורך זמן. מאמץ משותף ומחייב יאפשר שינוי ודינאמיות בקשר בצורה שתשמר אותו חיוני ואוהב, ובכך יתרונו.

המילים נשמעות מרוחקות. הן מתקשות לפענח את הצופן הנסתר שאני מתלבטת ומתחבטת בו ועם זאת מכירה בכוח העצום שלו – הכוח של זוגיות שיש בה קבלת האחר, ובעיקר את היכולת לקבל את עצמי באהבה ובחמלה.

טל שפיר, פסיכותרפיה, M.S.W, טיפול פרטני וזוגי בקליניקה פרטית

סרטה של הבימאית נטעלי בראון, שהוקרן לראשונה בפסטיבל הסרטים בירושלים בשנת 2006, מספר את סיפורן של ארבע נשים שחוו אונס או גילוי עריות. הנשים מספרות את סיפורן האישי בפנים גלויות ובמבט ישיר למצלמה ומעבר לה, לחברה כולה, הנאלצת ומחויבת להתמודד עם כתב אשמה נוקב ועוצמתי. הסרט משלב בין ארבע העדויות העכשוויות לבין מיתוסים עתיקים של אונס, הלקוחים מהספר 'מטמורפוזות' של המשורר הרומי אובידיוס. ארכנה, מספרת הסרט, היא דמות מיתולוגית שנענשה על ידי האלים והפכה לעכביש משום שטוותה בנול את מעשי האונס שלהם (ובכך חשפה את המעשים). בסרט, ארכנה טווה את העדויות לצד סיפורי האונס המיתולוגיים.

הסרט 'מתמורפוזה' חתרני בפעולתו נגד ההשתקה הכלל-מערכתית הנכפית על קורבנות התקיפה המינית, השתקה האופיינית כל כך לחברה שלנו, ונגד השתיקה שהן מפנימות וכופות על עצמן. בסרט, ההשתקה המוחלטת במיתוסים נפרצת מול הדיבור הגלוי, העז, המדויק והצלול של הנשים המעידות. הן, שגם סיפוריהן הפרטיים הושתקו ללא הרף, מצליחות להיחלץ ממעגל הדממה ולהשמיע את קולן. הן מצולמות בקלוז-אפ גלוי, ישיר, מעצים ומועצם.

הסרט קורא תיגר על התפיסה כי נשים שעברו תקיפה מינית נדרשות להבליג, להסתיר את התקיפה ואת הבושה והקלון הנלווים אליה, להישאר אנונימיות בבית-המשפט או בתקשורת (שם הן יופיעו תחת הצללה, קולן יעוות ואחרים ידברו בשמן). ההסבר הנפוץ לתפיסה זו הוא הרצון "להגן על האשה", אך למעשה בדרך זו מתנערת החברה מאחריותה המוסרית להכיר במעשים אלה, לטפל בהם ולשנות את מערך הכוחות בחברה. הסרט מבקר את הצביעות החברתית הזו ומעלה את הדיון בנושא על סדר היום הציבורי, באמצעות הקרנות ברחבי הארץ ובעולם ושיחות עם נשים לאחר צפייה בסרט.

בסרט משולבות עדויות עכשוויות עם מיתוסים המופיעים בספרו של אובידיוס שנכתב לפני כאלף ומאתיים שנה, ומתוארים בו חמישים סיפורי אונס של נשים שעברו מטמורפוזה (שינוי צורתן לחיות, לצמחים או לדוממים). המטפורה המרתקת מדמה בדייקנות את תהליך הפוסט-טראומה של נשים שנפגעו מינית: ההשתנות לדבר אחר, תחושת הזרות כלפי הגוף ובתוך הגוף, הדיסוציאציה. השילוב בין אז והיום מצביע על יחסי הכוחות בין גברים ונשים בחברה. הפגיעה בנשים אינה מקבץ מקרים פרטיים, אלא תופעה עתיקה ועמוקה שמקורה ברצון לשלוט ויש לה דפוסי ביטוי שונים. אונס וגילוי עריות הם ביטויים כואבים במיוחד של השליטה בנשים.

הסרט עוסק בתכנים פמיניסטיים ונעשה בשיטות עבודה פמיניסטיות: צוות העובדות הורכב מנשים בלבד, דבר נדיר בתעשיית הקולנוע. הנשים, שהתנדבו להופיע בסרט, שותפו במהלכו וצפו בחומרי הגלם כחלק מהחזרת השליטה על חייהן, שליטה שנגזלה מהן בברוטליות.

תקציר ריאיון שערכה נטלי ברוך עם בימאית הסרט נטעלי בראון, 2008

בואו נשים לרגע בצד את הבעייתיות בדימוי האשה בפרסום באופן כללי – הרזה, המטופחת, האשכנזייה ובעלת השיער הבהיר הגולש, ורק נערוך השוואה קלה למראה האשה שמפרסמת מוצרי מזון. היא הרי האנטיתזה לתיאור הקודם – לרוב מזרחית, שערה מתולתל ומעט פרוע, חמוקיה מעוגלים וליבה רחב. בפשטות, אפשר להבחין שלא התקדמנו הרבה מהמאה הקודמת שבה נשים היו האחראיות הבלעדיות על המזון בבית, וגם כיום זהו תפקידן העיקרי, גם אם פיתחו לעצמן קריירה.

בשנים האחרונות שידרגו חברות הפרסום את הסטריאוטיפ הזה והרחיבו אותו לכלל האימהות היהודיות והנשים התאוותניות שקיימות בתרבות שלנו. אולם פרסום מוצרי המזון השונים טרם פרץ את גבולות הגטו הנשי שאליו הכניסו אותו הסטריאוטיפים השונים. אפשר למצוא בפרסומות אמא ישראלית גאה שמכינה ארוחת ערב עם קוטג' לבנה החייל החוזר מן הקרב, או סבתא פולנייה הממלאת את הבית בניחוחות של בישול בחמש דקות, אך לא תצליחו למצוא על המסך כמות זהה של אבות שמבשלים לילדיהם או גברים שמבשלים לנשותיהם.

כנשים, אנחנו משמשות ככלי המייצר אמינות בידי חברות הפרסום. הרי בחברה שלנו, רק אשה יכולה להעיד על איכות המזון הניתן לילדיה ורק אשה יכולה לספר לחברותיה איך יוגורט שינה לה את החיים. כך מנסים המפרסמים (רובם גברים) לייצר אמינות, למנף את התעשייה של המזון המוכן (המגלגלת מיליונים) בדמות אחת של בן שמזיל דמעת געגוע לניחוח העוף של אמא.

מדוע, אם כך, אין אנו חשות גאווה על תחום שלם שנותר נחלתנו הבלעדית? הבעיה טמונה בעיקר בתפיסות עתיקות שהחברה שלנו לא מצליחה להשתחרר מהן. על פי תפיסת הפרסום של תחום האוכל, הנשים נמצאות במרחק שנות אור מאחור. ברגע שנדרש להמליץ על אוכל באופן מקצועי ואובייקטיבי, ייכנס לתמונה שף מדופלם, בעל מראה אירופאי, שיספר לנו על נפלאות המוצר. הגברים בפרסום המזון יופיעו על המסך רק כאוטוריטה מקצועית, שמוצגת לנו כמבינה בתחומה ואינה דומה או מזכירה בשום צורה את השכן מלמטה.

רק הנשים מלכלכות את הידיים, רק הנשים ילבשו סינר ויעמדו ליד הכיריים. להן לא יהיה כובע לבן ללא רבב וחלוק שפים מסוגנן. לנשים שמפרסמות מוצרי המזון יש מראה משפחתי, מעורר הזדהות ולא מאיים – הרי היינו אחראיות להאכיל את השבט עוד הרבה לפני שהמציאו את הערוץ המסחרי.

חברות המזון לוקחות לעצמן את התפקיד של שמירת הערכים המעוותים הללו ומייצרות לנו מוצרים שיתאימו לנשיות החדשה: הפמיניזם שלנו מתבטא במוצרים חדשים, תעשייתיים, שיאפשרו לנו להיות הנשים החדשות והמתקדמות מבלי לזנוח את תפקידינו המסורתיים במטבח.

הקץ לתלאות שלנו יגיע בדמות המפרסמ/ת הנבונים, שישכילו לפנות אלינו ובאמת לעורר מודעות אחרת באשר למזון המונח על השולחן. די לערכים המשובשים של מזון מתועש במסווה בריא ומזין, בואו נוציא מהארון את כל הגברים שלמדו לטגן שניצלים.

אולי נדרוש בעצומה ענקית להחליף את פועל הנקבה שנהוג להצמיד לתחום המזון בתדמיתו הציבורית. שלטים גדולים נישא בכיכרות העיר ונקרא לעצמנו להתפטר לאלתר מהתפקיד המקומם של הדאגה להאכלת והשבעת האוכלוסייה.

חן אריאלי, "דולה" של עסקים, פרויקטורית ומלווה אישית להגשמת חלומות

רווקה בתל אביב, קצת מעל גיל שלושים. זה לא משהו נדיר. יש המון כמוני. כותבים עלינו בעיתונים, מדברים עלינו בטלוויזיה. אבל לא על זה אני רוצה לדבר.

אני רוצה לדבר על מה שאנחנו אוכלות.

אם אנחנו בכלל אוכלות, כי הלוא אנחנו בדיאטה מתמדת. אבל גם על זה אני לא רוצה לדבר. על זה כולם מדברים.

אני רוצה לדבר על מה אנחנו אוכלות כשאנחנו כבר אוכלות.

אפשר לחלק את זה לשני חלקים:

בחוץ ובפנים. מאוד פשוט.

כשאנחנו בחוץ, יוצאות עם חברות או לדייט, אנחנו אוכלות בכל מיני בתי-קפה מעוצבים. זה יכול להיות סלט שורשים עם רוטב ויניגרט תפוזים, דג ים עם פירה בטטות, לביבות בטטה של אורנה ואלה, ארוחת בוקר ישראלית מפנקת. או שאנחנו מרחיקות לכת והולכות למסעדה יקרה במיוחד ואז יכולות להזמין סטייק אנטריקוט או שוב דג. וכמובן סושי. אנחנו אוכלות הרבה סושי. מאקי, פוטומאקי, ניגירי, סשימי. נורא טעים.

אבל מה קורה כשאנחנו בפנים? כלומר בתוך הבית?

אין לנו למי לבשל. אין מי שיבשל בשבילנו.

זה תמיד נראה כל כך חסר טעם לבשל רק בשביל עצמי. כשאני כבר עושה את זה אני בדרך כלל מוצאת את עצמי אחרי שלושה ימים זורקת חצי סיר לפח.

דווקא הייתי רוצה שיהיה לי אוכל חם בבית. אוכל מבושל. אבל אני עסוקה, או עצלנית, או מרחמת על עצמי, או פשוט מרגישה שבאמת אין טעם לבשל כשאין בשביל מי.

אז אני קונה לחם קל וקוטג'. בימים ממש חגיגיים אני גם חותכת לי עגבנייה. לפעמים אני קונה חמש או שש מנות חמות ואותן אני אוכלת בערב מול הטלוויזיה. לפעמים אני יוצאת מגדרי ומכינה לי ספגטי ברוטב עגבניות. אני אוכלת מעט. אוכל מדכא. משעמם. חסר אהבה. אוכל שאף אחד לא בישל בשבילי מתוך אהבה.

כשזה כבר ממש בלתי נסבל אני נוסעת לאמא שלי. היא מבשלת בשבילי אוכל מלא באהבה. היא אורזת לי אותו בקופסאות פלסטיק סגולות שפעם הייתה בהן גלידה, וכשאני נוסעת חזרה אני יודעת שבמשך שבוע יהיה לי בשביל מה לחזור הביתה.

את הקופסאות הללו אני מחממת במיקרוגל, עד שלא נשאר בהן כלום.

אני יודעת שיש גם בחורות שנוהגות אחרת. כאלה שמבשלות, שמשגיחות על כל דבר שנכנס להן לגוף. כל מיני טבעוניות כאלה, ניזונות ממזון אורגני, בשלניות, אוהבות את עצמן. אבל אני לא מכירה נשים רווקות כאלה. אצל כל הנשים הרווקות שאני מכירה בתל אביב המקרר נראה בדיוק אותו הדבר – כמה קופסאות פלסטיק סגולות, שני קוטג', ובפריזר לחם קל. אולי איזו עגבנייה.

"הבשר, הנחשב למאכל המזין המובהק, מאכל חזק ומחזק, המעניק חיוּת, דם ובריאות – הוא מאכל הגברים, שמתכבדים פעמיים, בעוד שנשים מתכבדות במנה קטנה: אין פירושו של דבר שהן מונעות אוכל מפיהן… הן לא אוהבות מאכלי גברים, שידוע שהם מזיקים כשצורכים כמויות גדולות מדי מהם… ויכולים לכן לעורר סוג של גועל" (בורדייה, 2007: 47).

על פי בורדייה, בשר הוא "מאכל הגברים" הן משום שהם צורכים יותר בשר (אוכלים מנה כפולה), והן משום שהם צריכים יותר בשר (הבשר מעניק דם, חיוּת ובריאות). מתקיים כאן קשר של היזון חוזר: הדימוי הגברי מביא להגברת צריכת הבשר אצל גברים, ומצד שני, צריכת הבשר המוגברת מחזקת את הדימוי הגברי (נעמה הראל, 2009).

ואכן, הטענה כי גברים אוכלים יותר בשר מנשים מקבלת ביסוס בממצאי מחקר שהוצגו בשנת 2008 בכנס בינלאומי שנערך באטלנטה שבג'ורג'יה ועסק במחלות מידבקות. שם הראו כי גברים מרבים יותר באכילת בשר ועוף בעוד שנשים מרבות באכילת ירקות ופירות. הממצאים נאספו בסקר שכלל 14,000 אמריקאים אשר דיווחו על הרגלי האכילה שלהם. נשאלת השאלה, האם גברים זקוקים ליותר בשר? קרול אדמס, תיאורטיקנית פמיניסטית צמחונית מראה שאם קיימות באוכלוסייה קבוצות שנזקקות באופן אובייקטיבי לבשר, בשל החלבון שהוא מכיל, אלה דווקא נשים הרות ומיניקות. בשר, אם כך, מעניק כוח סמלי בלבד ולא כוח ממשי. אדמס טוענת שמקור המיתוס נעוץ בתפקידם של הגברים כציידים בחברות קדומות, אשר הומר בתפקיד אוכלי הבשר בחברה המודרנית. קיים יחס ישר בין מידת השוויון בין גברים לנשים ובין מידת התבססותה של החברה על מקורות מזון צמחיים: ככל שחברה התבססה יותר על מקורות מזון צמחיים, היה מעמד הנשים גבוה יותר שכן הערך של תפקידן הכלכלי עלה (Adams, 1990).

אדאמס טוענת שהדמיון בין דיכוי נשים לדיכוי ואכילת חיות טמון בדה-הומניזציה לשתי הקבוצות הללו. כשאוכלים בשר, מנתקים את הבשר הנמצא על הצלחת מבעל החיים שהוא היה פעם. באותו אופן, כאשר גברים צופים בפורנוגרפיה אלימה או פוגעים בנשים פגיעה מינית, הם מנתקים את האובייקט המיני, "החפץ" הנמצא מולם, מבת-אנוש עם רגשות.

אדאמס מתעכבת לא מעט על השפה והתרבות. היא מראה כיצד ביטויים שונים ופרסומות יוצרים הקבלה מטפורית בין נשים לבעלי חיים, וכיצד הלקסיקון המיני עמוס בביטויים מעולם הציד ובעלי החיים. בשפה העברית הדבר בולט בביטויים כמו "תאוות בשרים", "רעב מיני", "צייד" (המתאר גבר שמחפש אשה ללילה), "טרף קל" (אשה המתמסרת בקלות), "פרחה" (פרגית בערבית), ואילו ירכי הבחורה נקראות "פוּלקעס" – כרעי עוף. "קצ'קע", אווז ביידיש, משמעו "נערה קלת-דעת, צחקנית, מקימה רעש". כינויים נפוצים לאשה שמנה הם "פרה" או "בהמה", ואילו במילים "שפנפנה" או "שפנה" מכנים בחורה קלה להשגה מבחינה מינית (הראל, 2009).

האם המאבק הפמיניסטי שלנו צריך להתמקד גם בהפיכת החברה לצמחונית? האם אשה שבוחרת לאכול בשר משתפת פעולה עם דיכוי של נשים אחרות ושלה עצמה? אדאמס טוענת שכן.

אליענה אלמוג, עו"ס קלינית, מטפלת בנשים נפגעות תקיפה מינית, מנחת קבוצות וכותבת