דבר העורכת הראשית

טל תמיר

הביטוי "שולחנה של העורכת" מחזיר אותי לילדות רחוקה, בעוד היום צריך היה בוודאי לעבור הסבה למושג מעולם המחשבים: "desktop". השולחן הפיזי בו נכתבו לרוב הספרים/מאמרים הפך לווירטואלי. "שולחן העבודה" (והראש) שלי כוללים בתוכם כיום את כל העבודה, העומס והבלגאן והם פחות נראים לעין.

צילום: שי איגנץ

בכוונתי להשתמש בבמה זו על מנת להעלות כאן בכל פעם מספר הגיגים, מחשבות הנוגעות לעבודה על הספר מזוויות שונות. למי מכן שאיננה יודעת כלל על מה מדובר אספר כי נפלה בחלקי הזכות להיות העורכת הראשית של הספר "נשים לגופן". העמותה קיימת 4 שנים ואני נמנית על מייסדותיה ומכאן שותפה בתהליך המרתק הזה מתחילת התהוותו. ההתגייסות והמחויבות של כ-300 נשים לפרויקט בהתנדבות, אינה חדלה להדהים אותי. נראה שהספר איננו רק "ג'וק" פרטי שלנו, אלא שהנושאים בו נוגעים לכולנו עמוק עמוק בקרביים ואני שמחה שאנחנו מספקות לנשים רבות כל כך מרחב לבחינת התהיות, לשיתוף בדעות, לקיומן של שאלות ולתשובות.

הספר האמריקאי, כמו גם הישראלי צומחים מתוך תפיסות פמיניסטיות. לצערי, רבות ורבים בחברה הישראלית חוששים מהמילה "פמיניזם" למרות שיסכימו בוודאי עם השאיפה המשותפת למרבית הזרמים הפמיניסטיים: חברה שוויונית שנשים וגברים יזכו בה למימוש הפוטנציאל הטמון בהם בלי קשר למין ולמגדר. בבסיס הספר ניצב רעיון פמיניסטי במהותו לפיו, "האישי הוא הציבורי". קרי, קשיים, תחושות ולבטים שיש לנו ביחס לעצמיותנו ולגופנו אינם רק פרטיים, אלא מדובר בסוגיות שמשותפות לנשים בכלל (ופעמים רבות משקפות תופעות חברתיות של הסדרי הכוח בחברה). אל תפיסה זו מצטרפים יסודות פמיניסטיים נוספים: ריבוי קולות ועמדות, היעדר היררכיה מסודרת ועבודה משותפת של נשים למען נשים.

ומהתיאוריה אל הפרקטיקה, התפיסה הפמיניסטית מוצאת ביטוייה בספר בכמה מישורים: הראשון הוא מבנה הפרקים: בכל פרק ניתן למצוא שילוב בין מקורות ידע שונים, כך חובר ידע פורמאלי ומעשי של נשות מקצוע לידע של נשים פרטיות – ידע המסתמך על החוויות שלהן – או שרשימה מסודרת של מידע ממוקד משתלבת עם קטע מראיון או קטע אפור; מישור נוסף הוא תהליך הכתיבה עצמו. פעמים רבות בקבוצות נוצרת תחושה של קבוצת תמיכה/העלאת מודעות בנושא מסוים; מישור נוסף לגביו ארצה להרחיב מעט יותר הוא הלשון בה נכתב הספר.

כללי הלשון מנחים אותנו כיצד לצרף מלה למלה אבל הם אינם רק מארגנים וקובעים את הסדר והמבנה הנכון של סימני הלשון באופן "אובייקטיבי". ראשית משום ששום דבר בעולמנו איננו אובייקטיבי… ושנית, משום ששפה אינה רק דקדוק וכללים אלא היא כלי ליצירת תקשורת. לכן מבטאת הלשון ומשקפת מבנים של כוח בחברה ומתוך כך גם של דרך החשיבה שלנו וגבולותיה. ההחלטות שלנו בנוגע לשימוש במילים צומחות מתוך אמונה ב"פעולת דיבור" (speech act). לפיה, פרקטיקות והעשייה היומיומית שלנו הן בעלות משמעות בהבנייתו של העולם, בהבנייתנו שלנו לא פחות מהכוונות והמחשבות שלנו.

הלשון היא תוצר של שנים ארוכות של שימוש, התאמה והטמעה והיא משקפת תפיסות רווחות ואילו אנו רוצות להשתמש בה כמכשיר להבניית מציאות. כך למשל התלבטנו לגבי שימוש במילים מסוימות בספר: הספר נכתב בעברית ויש בו הרבה מן העיסוק בשפה, לא רק בשאלות של תרגום נכון והנגשה לאוכלוסיות שונות אלא גם בסימנים התרבותיים הישראליים שנצרבו בשפה. למשל בשאלה האם נשתמש במילה בעל [1. הבעייתיות כפולה, שהרי השורש מרמז על בעלות של הגבר על האשה, וכן על כך שהוא בועל אותה.], או איך נקרא למה שיש לנו בין הרגלים: כוס[2. כוס: אחד השמות הנפוצים בחיי היומיום לאיבר המין הנשי, בעבר שימש בחברה היהודית כמילת גנאי, סלנג רחוב. במהלך השנים האחרונות נשים רבות החלו לנכס את הכינוי ולהשתמש בו לכינוי איבר המין הפרטי שלהן, בתחושה של "היפוך" והתרסה.

כיום גברים וגם נשים רבות משתמשים במילה "כוסית" בחיי היומיום כמחמאה הבאה לתאר את יופייה של אשה מסוימת, המושג עבר גלגול נוסף וגם על גבר יפה אומרים "כוסון".

מקורו של השם "כוס" מהשפה ערבית והוא שיבוש של המילה "כוסה" שהיא התחת (ישבן) ושימשה מילת זלזול וקוד לזונה.], פות, פושפוש או אולי ואגינה?

בלשון העברית, נהוג לדבר בעת הכללה בלשון רבים-זכר ולא ברבות-נקבה (גם כאשר יש רוב של נשים), דבר זה מעיד על מגדריותה של השפה ואיננו מקרי. הספר, כאמור, הוא ספר של נשים אל נשים, ולכן בחרנו לכתוב אותו בלשון נקבה-רבות. שימוש בלשון רבות-נקבה איננו צומח מתוך הערכת מספר הקוראות לעומת מספר הקוראים, אלא גם מטעמים נוספים: נאמר שאשה מוטרדת מבעית התמכרות שלה וקוראת בפרק, איננו רוצות להשתמש בלשון הציווי ("את צריכה …"), הן משום ההתנשאות הטמונה בכך והן משום שמחר (חלילה) זו יכולה להיות גם אני, או את. השימוש ב"כולנו" נועד להדגיש את הדמיון בינינו הנשים, להוסיף לחוסר השיפוטיות ולריבוי הקולות שרצינו לעודד בספר כולו.

ועוד מילה פמיניסטית אחרונה להיום… את "האישי הוא ציבורי" ניתן לומר גם להיפך, "הציבורי הוא גם האישי". או בעצם, איך כל זה השפיע עלי באופן אישי? המהפכה האמיתית שהספר חולל בחיי נוגעת דווקא לשאלות שנותרו עד היום לא פתורות מבחינתי. ריכזנו בספר המון "תשובות" והן נוגעות לרוב לדרך, למידע ממוקד שאנחנו נדרשות לו בתקופות שונות בחיינו, כמו: איך לעשות בעת הצורך הפסקת הריון? או איך לזהות בן זוג אלים?. ובהמשך לכך, כמי שמתעסקת לאורך שנים רבות בכל הנוגע למגדר ולמיניות, ניתן היה אולי לצפות שיהיו לי תשובות נחרצות גם בשאלות אחרות: מהי זוגיות פמיניסטית? איך מתמודדים עם עודף משקל?.

לא אכחיש, אני אשה די נחרצת לעיתים, אבל את תרומתו של הספר לחיי אני רואה דווקא ביכולתו לעורר שאלות לגבי המובן מאליו, ופחות בנתינת התשובות.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>